רגלי
למודת הערים
ספוגת ההמון והרעש-
איך זכרה את ימי ילדותה הרחוקים
עת לרגע
יחפה,
נגע עורה
בעורו המסוקס של העץ.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] יפהפה! ותודה למישי אחרת שהגיבה על זה ונתנה לי את ההזדמנות לקרוא גם... [ליצירה]
- [ליצירה] כן, זה נכון. באמת צריך לעשות את זה פחות. ומסכימה עם ערוגה - גם לדעתי הרעיון לא ממוקד מספיק. [ליצירה]
- [ליצירה] לא רק שאתה קרוע - בגללך גם כל מי שנכנס לפה נקרע (מצחוק). פעם שלישית, וזה עדיין מצחיק אותי. מה לכל הרוחות עבר לך בראש?? (ובכלל, האוייב האמיתי הוא הקישוא). ----------------------------- במה ציירת את זה? [ליצירה]
- [ליצירה] אני, במפתיע, לחלוטין עם הטרמפיסט. כל דבר הוא געגוע לגשם. כל נשימה, כל קרן שמש, כל רסיס חלום. אפילו החיים עצמם. מתגעגעת... (בואי לשבת, טוב? אני אהיה נחמדה.) [ליצירה]
- [ליצירה] יפה. אני אוהבת את השירים שלך. [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא יודעת אם הבנתי, אבל השתדלתי להבין... בכל אופן- אהבתי את זה מאוד, ואני אשמח אם תסביר, כדי שאוכל לדעת אם מה שהבנתי נכון :) [ליצירה]
- [ליצירה] טוב, אז ככה: אלול - אף פעם לא אמרתי שאנשים צריכים לחשוף את עצמם לגמרי. אני חושבת שההפך הוא הנכון. ואני חושבת גם שאנשים שמכירים אותי יוכלו להעיד עלי שאני גם מיישמת את זה:] הבעיה שלי היא לא עם זה שאנשים לא מדברים, אלא שהם מדברים סתם. שהם מדברים רק את החוץ שלהם, כדי למלא את הרווחים שבין השתיקות. ואז הם כבר שוכחים איך להגיד את מה שבאמת אמיתי. איש אחד - אתה צודק. אף אחד לא מתכוון לשקר. אבל אף אחד גם לא מנסה להגיד את האמת, וזה כמעט כמו שקר... ועופים - אני אופטימית:] אבל צריך לכתוב כדי להוציא את מה שמציק - ואז נשאר רק הטוב בפנים... ואתה לא יודע איך צחקתי... [ליצירה]
- [ליצירה] רגע רגע. פוס! עצור! מרוב שזה כתוב יפה כבר איבדתי את כושר השיפוט שלי. מה עשית? ביטלת במחי יד את כל החיוכים האחרים! מה עם החיוך הזה של לעמוד לבד בגשם בדיוק כשהוא נהיה ממש חזק, כשכל הניצוצות של האור רוקדים על הכביש? והחיוך של הורה שמביט בילד הקטן שלו משחק? והחיוך שמחייכים כשמוצאים משהו ממש חשוב שהלך לאיבוד, או כשקוראים קטע כזה נפלא כמו זה? אלה לא חיוכים? אני מוחה. ובכלל - חיוכים שאדם מחייך לעצמו לבד הם הכי חיוכים. [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... דווקא זה מה שאני אוהבת בשירים - שלא רק אומרים בהם, אלא אפשר להעביר בהם גם את התחושות שמאחורי האמירה. בגלל זה לא כל כך מפריע לי בד"כ לא להבין שירים עד הסוף. [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... חייבת לומר - זה קיטש נורא. מילא הירח - אבל "והידיעה שגם את מביטה לעברו" היה כבר יותר מדי. כמו בסרט של דיסני. מצטערת. אני לא ככה בד"כ. זה פשוט צרם לי. [ליצירה]
תגובות