רגלי
למודת הערים
ספוגת ההמון והרעש-
איך זכרה את ימי ילדותה הרחוקים
עת לרגע
יחפה,
נגע עורה
בעורו המסוקס של העץ.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] יפה מאוד אבל אני בחיים לא הייתי נשארת איתו. [ליצירה]
- [ליצירה] * אני חושבת שזה הסיפור הקצר הכי מכאיב שקראתי בחיים. אני הולכת לנשום קצת. [ליצירה]
- [ליצירה] איך זה? כולם כל הזמן ממליצים לקרוא את הקטע הזה, ואני בכל זאת נכנסת אליו רק עכשיו בפעם הראשונה... קטע נוגע וכואב. ומוכר מאוד. ומשחקי המילים פשוט נהדרים! אני יודעת שאני לא אומרת כאן שום דבר חדש ושכל המחמאות כבר נאמרו לפני - אבל זה אף פעם לא מזיק - אז רק שתדעי שזה פשוט קטע משובח. [ליצירה]
- [ליצירה] אולי אני ורד. אבל בשביל זה בדיוק נועד השיר. כמו הקוצים של הוורד - הוא מסתיר את המהות האמיתית שלי. לא רוצה שיקטפו. [ליצירה]
- [ליצירה] כן, זה בהחלט מעביר את זה לא רע... אני תמיד חושבת שזה כמו לשמוע את ההד של הריקנות שבך מהדהד בריק של האחר. יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה. גם אם עצוב במידת מה. הפריעה לי קצת הקטיעה של המשפט במילה "שליוו". אני הייתי מעבירה אותה לשורה אח"כ בשביל המשקל. מצד שני, אולי זה בכוונה, בשביל האווירה הכואבת? ואני מנסה להחליט אם להקריא לה את התווים שלה ככה זה אכזרי או נכון. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה אהבתי את איך שהצלחת לתפוס את הרגע הקטן הזה בצורה כל כך יפה. ברוך הבא לצורה :) [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד בטירוף... [ליצירה]
- [ליצירה] המממ... הרעיון מעניין, אבל יש לי איתו שתי בעיות לוגיות קטנות - קודם כל, אם הלבה יכולה להמיס את הטבעת, איך זה שהיא לא ממיסה את הקופסה? ודבר שני - איך הלבה נשארה חמה בכל הדרך הארוכה מהר דום? (למרות שזה יכול להסתדר עם לחש פשוט, כמו שכולנו יודעים) אבל, טוב, יש את הגירסה הידועה בה גנדלף לוקח את פרודו על גבו של מלך הנשרים, והם זורקים את הטבעת מהאוויר הישר אל הר האבדון. אפילו טולקין הודה שהוא היה צריך לחשוב על זה קודם... לא משנה. העיקר שהשתעשעתי. [ליצירה]
- [ליצירה] זה הזכיר לי מאוד את השיר של צור ארליך במקור ראשון השבת. וזו מחמאה :) כמה שהמילים הגדולות לא אומרות כלום כשהן באמת מכילות את המשמעות שלהן... [ליצירה]
תגובות