"אני מתנצלת על כך שאני נשמעת חצופה, אבל אני חושבת שמגיע לי יותר." כך ניסיתי להתווכח עם רם המעלה שמולי היושב על כיסא הכבוד השמור רק לו. הוא השיב כי הוא מצטער, אך נכשלתי בכל כך הרבה מבחנים שערך לי, עד כדי כך שזה המקסימום שהוא יכול לתת לי במסגרת ההגינות. אני, עקשנית מטבעי, ידעתי שלא אוותר. מגיע לי או לא מגיע לי, אולי יש לי עוד סיכוי לשנות את רוע הגזירה, ואני מתכוונת להשתמש בכל החיצים שברשותי. ככה זה בטח עם כולם. תמיד הייתי בהרגשה ש"יהיה בסדר", הוא יסלח לי, הפעם הוא יעלים עין, אבל בסוף מגיעים למפגש המלחיץ הזה, עין בעין, ראש בראש, והוא מבשר את החלטתו. "מה את חושבת", המשיך להוכיח אותי, "שלא הכל רשום? רשום לי כאן, כחול על גבי לבן, את כל התאריכים בהם אחרת, נעדרת, התעלמת מבקשותי, ואפילו כשרמזתי לך, העדפת להתעלם ממני! תביני, זה לטובתך." (חיכיתי למשפט הזה..) "אפילו עכשיו, כשלכאורה אין סיכוי שמשהו ישתנה, לפחות למדת לקח." הבנתי שעקשנות לא תעזור הפעם. זה הזמן למעשים, לפשרה. "אני מוכנה לתקן את הטעון תיקון, להיבחן שוב, רק תן לי הזדמנות נוספת!" -"קיבלת אזהרות, וכבר סלחתי לך הרבה פעמים", באה התשובה. "מספר פעמים לא מבוטל מחקתי לך מינוסים רק מתוך רחמים, גם כשלא הרגשת". -"אבל..." (התחלתי לאבד עשתונות, הרי אחרי הכל, הוא צודק!) "עכשיו זה ממש גורלי! ההחלטה שלך קשה מדי. בסך הכל, בדרך כלל התכוונתי לטוב!" נשמתי עמוק, היססתי קצת, ובסוף אמרתי: "אני רוצה לפתוח דף חדש. בבקשה. להתחיל מההתחלה." מבטו הרך הרגשתי שהוא ויתר לי, שהצלחתי. לא סתם אומרים שהוא רחום וחנון.. לפתע נפלתי, עמוק, עמוק... אור חזק היכה בי. "מזל טוב! נולדה לך בת!" התחלתי לבכות.