לילה. הייתי לבד בבית (נכון שכל סיפורי האסונות מתחילים ככה?). חיכיתי לשיחת טלפון חשובה ובינתיים העסקתי את עצמי בקריאת ספר שקראתי כבר ארבע פעמים. טוב, על מי אני עובדת, קיוויתי שמישהו, לא משנה מי, יתקשר להפיג את השעמום הרצחני בו הייתי שרויה, ומתוך תקווה שזה יקרה בזמן הקרוב, קראתי את אותו ספר מדובר. כדי להעמיק את חווית הקריאה, החלטתי לאכול משהו בו זמנית, וחיממתי לי טוסט עם בצל במיקרוגל (לא עמדתי לפגוש אף אדם חשוב באותו לילה, אז לא היה אכפת לי להסריח מהפה). כמובן, כפי שדודתי יעצה לי, לא שכחתי לשים במיקרוגל גם כוס מים ש"מעשירה את הטעם ומאיצה את מהירות החימום". (מעניין מי הגאון שהמציא את השטות הזאת) לפתע, לא תאמינו, הטלפון צלצל. גם אני לא ממש האמנתי, אז שפשפתי את אוזניי, וכששמעתי שוב את הצלצול הטורדני אך נעים לאוזן, הרמתי את השפופרת. המטרה בסיפור הזה היא לעורר תחושת סימפטיה, לא גלי צחוק, אז אני לא אתאר כאן את קריאות השמחה שפרצו מגרוני למשמע זיו קולה של רונה, חברה טובה משכבר הימים. כנראה שגם רונה שמחה לשמוע אותי, כי שתינו נשמענו כמו שתי סבתות שנפגשות בחתונה. דיברנו על הא ועל דא, על כך שאני לבד בבית וכמה שאני בודדה, (וכאן החלטנו להפסיק לדבר בחרוזים). שכחתי לגמרי את הרעב שתקף אותי שתי דקות קודם, לכן הרמתי גבה (טוב, שתי גבות, אני לא מצליחה להרים רק אחת) כששמעתי את ה"גלינג" של המיקרוגל. וכאן, אני רוצה להגיד למר אלכסנדר גרהם בל, שעם כל הכבוד על המצאת הטלפון, הטלפון האלחוטי שם אותו בתחתית הכיס הקטן. צעדתי עם המצאת המאה שקישרה אותי און ליין לרון לכיוון המיקרוגל. בנקודה זו יש לציין כי המיקרוגל בביתנו, מסיבות מאוד חכמות ומובנות, נמצא על המקרר, כלומר גבוה מאדם ממוצע, ובוודאי שמאדם נמוך מהגובה הממוצע שכמותי. התרוממתי על קצות אצבעותיי ופתחתי את דלת המיקרוגל. תוך כדי ניסיון להמשיך להחזיק את הטלפון ובו זמנית לא להפיל את כוס המים, הוצאתי את הטוסט הריחני. הניסיון לא הצליח. כוס המים (הרותחים!) נשפכה על זרועי, ועד שהבנתי מה קרה, היא כבר נפלה על הרצפה ונשברה לרסיסים. הצלחתי לומר לרונה משהו שנשמע כמו: "אני אתקשר אליך עוד שניה, טוב?", ולנתק, לפני שצרחתי מכאב והערתי את הר הרצל. כל איזור המרפק שלי היה אדום כמו נתיבי איילון אחרי ניצחון של הפועל תל אביב. לא נכנסתי לפאניקה. מייד שטפתי את האיזור במים קרים, ושמתי (המון) קרם לחות. אז, הכוויה הענקית עוד נראתה כמו דרגה א'. אספתי את שברי הכוס הידועה לשמצה. כנראה שמרפי בדיוק נמנם, כי במזל לא אופייני לא נפצעתי מאף שבר חרסינה. (אחרת הייתי קוראת לסיפור "זריקת טטנוס".. אולי זה שם יותר יפה, אבל חייבים לדבוק במציאות) אכלתי את הטוסט המדהים שלי, צחצחתי שיניים, והחלטתי שהיו לי מספיק אסונות ליום אחד, אני הולכת לישון. לקחו לי אולי שעתיים להירדם מרוב גלי הכאב העצומים שהיד שלי שידרה למוח. נרדמתי לבסוף במחשבה צרת העין שבכוויה דרגה ג' לא מרגישים כאב. (טוב, זה בגלל שהעצבים נשרפים, אז אולי אין מה לקנא) התעוררתי בערך ב 4 בבוקר כדי ללכת לשירותים. הפשלתי את שרוולי, וגיליתי במרכז האדמומיות, שכבר לא הייתה אדמומיות, אלא אדום, אדום יין (- אדום), מין פרונקל זעיר וחסר חשיבות. משכתי באפי בהבעה של "מה עוד יכול כבר לקרות?" (אסור בתכלית האיסור להגיד את זה! בד"כ זה גורר נפילת פסנתר על הראש!) וחזרתי לישון. קמתי בבוקר רעננה ושלווה, לכאב ביד שמאל כבר התרגלתי. צחצחתי שיניים, הדלקתי רדיו, ושתיתי שוקו. רק בערך שעה אחר כך ראיתי את השלפוחית בגודל של ברית המועצות לשעבר. או קיי, חשבתי לעצמי, דרגה א' זה כבר לא. הלכתי לקופת החולים הקרובה, בהרגשה די פסימית (אפשר להאשים אותי?). חיכיתי בתור אלפיים שנות גלות, ולבסוף כשנכנסתי לרופאה, גיליתי שרק אחת מאיתנו יודעת עברית, וזאת לא היא. תקשרנו באמצעות הידיים, וכשהראיתי לה את הכוויה שלי, היא מלמלה משהו שמשמעותו בעברית היא בטח:"ג'יזס קרייסט!", (רוב הסיכויים הם שהיא אינה משתייכת לדת משה וישראל), ורשמה לי משחה לטיפול בכוויה. היד הדואבת שלי דווקא החלימה יפה מאוד, הרופאה אמרה (טוב, לא ממש הבנתי, אבל אני במקומה הייתי אומרת) שזו ההחלמה הכי מהירה של כוויה כזו שהיא ראתה בכל הקריירה שלה. אז יופי, אני כבר בסדר מבחינה גופנית, אך נפשי הפצועה לעולם לא תחלים מהטראומה. אמרו לי שאם כותבים סיפור על מקרה קשה, זה חוויה מתקנת, ומתמודדים טוב יותר. עדיין מחכה לתוצאות... :)