ושוב סוקלים אותנו בתצלומים של יום הזוועה שהתחולל לפני שנתיים. מנסים לכמת, במטרים של בטון, בשקים של נשמות, בגאלונים של צער, את תחושות אותו יום. ורק שני תצלומים אינם נראים. שניים שהם אחד. הראשון הוא מחזה שהתקיים למשך עשרים דקות בלבד. צילום של שניים שהיו לאחד. מגדל-תאום אחד עומד בודד, בלי בן זוגו שליווה אותו כל ימיו. היה משהו פוצע במראה הזה. לתמונה שהופיע לעיני העולם אחר כך, של קו הרקיע הניו-יורקי מגולח משני תאומיו, לא נלוותה אותה הרגשת חסר, אותו הלם של איבר קטוע, שהתעורר למראה התאום הבודד. כמו ניד ללא עפעף, כמו מצפון ללא ייסורים. משהו חסר. וכתאומים סיאמיים שהרופאים כשלו בניסיון להפרידם, זמן קצר לאחר מותו של האחד חדל גם השני מפעום. בצילום הנעדר השני נראים בני זוג שהשליכו עצמם מבעד לחלון המגדל, חבוקים. בהבינם כי הלהבות המלחכות לא ייעצרו, כי אשליית האלמוות שבה חי כל אחד מאיתנו עומדת להיות מותכת בחום הנורא, שילבו זרועות, פרשו כנפיים וצנחו החוצה, בלתי מנוצחים. שניים שהם אחד.