לאח החורג שלי קראו נמיר, לפני שהוא נולד עוד רצו לקרוא לו ירון אבל מיכאל כל-כך שמח כשהוא נולד שהוא התעקש שהשם שלו יהיה כמו של הרופא המיילד. אחרי שהתברר שהרופא הוא דרוזי אימא הציע שאולי נקרא לו נמרוד אבל מיכאל אמר שככה זה צריך להיות וזה ייתן לו סגולה לחיים ארוכים. אימא שלי הייתה כל-כך עייפה אחרי הלידה שלא היה לה כוח להתווכח. אני לא אהבתי את השם אבל שמרתי בלב.
מיכאל הוא האבא החורג שלי. האבא האמיתי שלי מת בתאונת דרכים שהייתי בן שש, שנתיים אחרי זה אימא שלי התחתנה עם מיכאל.ושנה אחר-כך נמיר נולד.
פעם ראשונה שאימא הביאה את מיכאל הביתה שאלתי אותו אם הוא תימני, הוא צחק ואמר לי שלא, שההורים שלו הם יוצאי עירק והוא נולד בארץ בדיוק כמוני. אבל הוא לא היה כמוני. הוא לא דיבר כמוני ולא נראה כמוני הוא היה שונה. בפעם ההיא אחרי שמיכאל הלך אמרתי לאימא שהוא לא דומה לאבא. אימא שתקה ואחר-כך בכתה והיא אמרה לי שאף אחד לא יהיה כמו אבא. אחרי שהיא אמרה את זה שתקתי אבל בלב חשבתי שזה לא נכון כי ברחוב אני רואה לפעמים אנשים עם אותו שיער ואותם עיניים ואותו עור.
בזמן שאימא הייתה בהריון עם נמיר שאלתי אותה אם אני יאהב אותו היא אמרה לי שבטח שאני אוהב אותו בגלל שיש לנו את אותו דם, אמרתי לה שיש לנו רק חצי מאותו דם אבל היא אמרה שזה לא משנה.
מיד אחרי שמיכאל הביא את אימא ונמיר מבית החולים רצתי לאימא ונתתי לה חיבוק חזק ולא רציתי לעזוב אבל אימא אחרי קצת זמן השתחררה ממני והראתה לי את נמיר, הוא היה מצומק כזה עם ידיים קטנות, היה לו צבע מוקה בהיר כזה ועיניים חומות כמו למיכאל. אימא שאלה אם אני מרוצה אמרתי לה שכן אבל האמת היא שרציתי שיהיו לו עיניים ירוקות כמו שלי.
בהתחלה לא הרגשתי שום דבר כלפי נמיר, כל הזמן בכה וישן, אבל אחרי כמה חודשים התחלתי לחבב אותו כשהוא התחיל לזחול ולצחוק.ואחרי עוד כמה חודשים אהבתי אותו, אבל אהבתי אותו רק חצי בגלל שהוא לא באמת אח שלי.
בגיל ארבע גילו לנמיר סרטן בלב. הוא התחיל לעבור כל מיני טיפולים כדי להוציא לו את הסרטן, אבל ידעתי שמה שיציל את נמיר זה רק אם אני יאהב אותו לגמרי ולא רק חצי, אבל כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי לאהוב אותו יותר. בסוף אחרי שנה של טיפולים נמיר מת. ואחרי כמה חודשים מיכאל ואימא נפרדו.
כשעשו את ההלוויה של נמיר כולם היו נורא עצובים וגם אני הייתי נורא עצוב וכשקברו אותו כולם בכו וגם אני בכיתי, אבל רק בעין אחת.
תגובות