בצידי הדרך
פגרים מפוייחים
של קרח
דְרוּס אגזוזים
ובובה עם גזר, חסרת חיוך.
עדים אילמים
למותם
של המשחקים
שאהבנו לשחק.
למותן
של מלחמות
ללא מתים.
ובכל בוקר כזה,
כשהכל עטוף
בשמיכה לבנה
וכולם חולמים עתיד,
אצלי,
הכל כבר נמס.
ירון, הבית השני אכן ממוקם כרונולוגית לפני הבית השני אבל הטענה שבשיר היא שבכל בוקר לבן, כשיש שמיכה לבנה (ביטוי שמסמל קצת אופטימיות וגם אתה עלית על זה) אני יודע שהכל יראה כמו בית א'. אם אתה רוצה להמשיך לדון...
ונשמח חוץ מזה לראות את יצירותיך באתר. רק לשם גיבוי לתגובותיך.
סליחה ירון, אבל שוב אני נאלצת לחלוק עליך.
א. גישה "פסאודו ילדותית"? מותם של המשחקים, מלחמות ללא מתים, ואפילו סיום השיר, פסימיות ללא עתיד, הרבה דברים אפשר לכתוב על זה, בין היתר "יומרני ומחוייט" אבל פאסודו ילדותי זה לא.להפך, זהו שיר מפוכח על התבגרות.
ב. ניתוח מעברי הזמן שלך מעניין, אבל לא נאמן לתמונת המצב הכרונולגית שתוארה בשיר- אולי, אם היינו רוצים להיות קטנונים עד אימה היינו תוהים איך הכל מלא בשלג ואם זאת הקרח כבר מפוייח, אבל בהתחשב בחורף הירושלמי, שעם כל הכבוד לו, זה עדיין לא סיביר, זה ייתכן. ואנחנו הרי לא רוצים להיות קטנוניים עד אימה.
ג. לגבי ההמשך- אולי כפלים לשונים זה לא הסגנון שלך (מה הסגנון שלך באמת? לעולם לא נדע) אבל החלוקה של המשחק מלחמת שלג לשני חלקים:
המשחקים והמלחמות הוא בעיני גאוני.
ד. אני מצטרפת לדעתך שיש כאן שני חלקים בשיר, ולכן המעבר בין הדימויים של האגזוזים המפוייחים לבין השמיכה הלבנה דווקא מדוייק ונאמן לרעיון של השיר על התסכול מנקודות המבט השונות, כשולם נהנים ואתה לא חלק מהיופי הזה.
חלק א' הוא הסובייקטיבי, ואילו חלק ב' מספק את המבט האובייקטיבי של המציאות. מעבר חשוב וכתוב היטב.
וכפי שכבר כתבתי, ממז, תשמור על עצמך. בעיקר כשזהבי עצבני.
יש משהו ילדותי בשיר הזה שנכתב מנקודת מבט פסאודו-ילדותית ולמעשה יומרנית ומחוייטת.
למה הכוונה?
למעשה בפתיח של השיר מובאת, בגמלוניות מסוימת, תמונה כדלהלן: 'בוקר בהיר, חורף ירושלמי, ילדים לא הולכים לבית ספר וחולמים על העתיד (מחר),שלג מפויח (עברו יומיים?) ואיש שלג עם גזר באף (עוד לא עברו יומיים)'. לא הייתי קטנוני כל כך כלפי הפתיח אלמלא ההמשך המביך - עדים למותם של משחקים (?)
של מלחמות ללא מתים (?!)
אם האחרון לא היה שרבוט לשוני נטול מהות וכיסוי כלשהו, אני לא יודע כיצד ראוי היה לכנותו. דיבורים בעלמא. אפשר לראות באגף ב' של הבית הראשון כעין גזר ארוך לאפו של איש השלג מחלק א', ויקרא שמו בישראל - פינוקיו.
ושוב הבית השני לא נותן מזור לאודם פניו הנכלמות של אחיו הבכור.
ובכל בוקר כזה - עניין שבשגרה
כשהכל עטוף בשמיכה לבנה - דימוי נחמד, אבל לא מסתדר עם שאר הדימויים בשיר
וכולם חולמים עתיד - שוב, כמו שגזוז היו אומרים "מילים יפות ללא כיסוי"
אצלי הכל נמס - פתאום הכל נגמר לו למשורר. לא דובים ולא יער.
מתבטל לא שיר שלם דרך דמעה אחת שקופה של שלג מתמסמס. ומבטל בעקבותיו כל זיכרון של משחק, מלחמת שלג (או מלחמת של"ג?), וגם הכיסוי של הפוך הלבן כבר לא יעזור לשיר הזה, שהוא מקרה אבוד.
י. ז
[ליצירה]
וחוץ מזה
ירון, הבית השני אכן ממוקם כרונולוגית לפני הבית השני אבל הטענה שבשיר היא שבכל בוקר לבן, כשיש שמיכה לבנה (ביטוי שמסמל קצת אופטימיות וגם אתה עלית על זה) אני יודע שהכל יראה כמו בית א'. אם אתה רוצה להמשיך לדון...
ונשמח חוץ מזה לראות את יצירותיך באתר. רק לשם גיבוי לתגובותיך.
[ליצירה]
סליחה ירון, אבל שוב אני נאלצת לחלוק עליך.
א. גישה "פסאודו ילדותית"? מותם של המשחקים, מלחמות ללא מתים, ואפילו סיום השיר, פסימיות ללא עתיד, הרבה דברים אפשר לכתוב על זה, בין היתר "יומרני ומחוייט" אבל פאסודו ילדותי זה לא.להפך, זהו שיר מפוכח על התבגרות.
ב. ניתוח מעברי הזמן שלך מעניין, אבל לא נאמן לתמונת המצב הכרונולגית שתוארה בשיר- אולי, אם היינו רוצים להיות קטנונים עד אימה היינו תוהים איך הכל מלא בשלג ואם זאת הקרח כבר מפוייח, אבל בהתחשב בחורף הירושלמי, שעם כל הכבוד לו, זה עדיין לא סיביר, זה ייתכן. ואנחנו הרי לא רוצים להיות קטנוניים עד אימה.
ג. לגבי ההמשך- אולי כפלים לשונים זה לא הסגנון שלך (מה הסגנון שלך באמת? לעולם לא נדע) אבל החלוקה של המשחק מלחמת שלג לשני חלקים:
המשחקים והמלחמות הוא בעיני גאוני.
ד. אני מצטרפת לדעתך שיש כאן שני חלקים בשיר, ולכן המעבר בין הדימויים של האגזוזים המפוייחים לבין השמיכה הלבנה דווקא מדוייק ונאמן לרעיון של השיר על התסכול מנקודות המבט השונות, כשולם נהנים ואתה לא חלק מהיופי הזה.
חלק א' הוא הסובייקטיבי, ואילו חלק ב' מספק את המבט האובייקטיבי של המציאות. מעבר חשוב וכתוב היטב.
וכפי שכבר כתבתי, ממז, תשמור על עצמך. בעיקר כשזהבי עצבני.
[ליצירה]
אויש
אמנם התפרסם מזמן
אבל שווה תגובה בכל רגע נתון.
כתוב מעולה,סרקזם במקומות הנכונים, ואכן עצוב.
הרמיזה של "האבחון הפסיכיאטרי" הייתה מצמררת.
תמשיכי לרקום כל מה שנדמה לך.
[ליצירה]
.
כתוב יפה מאד, והדמות של מועלם מלוטשת כמו שצריך- הביטוים שלו וההתנהלות. ("סתם שטויות של אשכנזים"- בהחלט אהבתי).
חבל רק שהשארת אותנו בלי לדעת מספיק מה קורה הלאה ומי זאת שקלקלה למועלם ת'מצברוח.
שוב, נהניתי לקרוא.
[ליצירה]
כאילו מה...
מודה, לא ירדתי לסוף דעתך, ובכל זאת,
"כשגילה שאמא שלו לא תחזור סוף יום העבודה אליו אלא לבוראה הוא החליט שמשהו לא בסדר"
משהו לא בסדר?!?!?!?!?!
תחושות של אנשים בשואה,אני משער, היו קצת שונות,
כמו כן, נראה שכל המשקעים שנשארו לו מהשואה ומלחמות ישראל הם כלב עם כדור בראש..
לא משכנע, צר לי...
[ליצירה]
לא יודע אם רצית
אבל נשפכתי מצחוק!
בעיקר מהבית האחרון מ "בניסן נגאלו" עד "להתגשם"
חושלוק פרפראזה!
בכביש במנהרות יש גרפיטי "אין ערבים אין מילואים"
ומי ייתן...
ולעומר: השיר נכתב על חבר שהתאבד בעקבות משבר כלכלי באותה שנה אם אינני טועה.
[ליצירה]
אני?! אני מסיפור אחר..
בדיחה זה בטח לא.
גם לא ברור איך הכותרת קשורה.
את המילה "ממדים" כדאי היה לכתוב בכתיב מלא, בגלל האסוציאציה למדים של הכחולים.
עד כאן.
[ליצירה]
חמוד
שמתחשק ללטף...
"ממש כמו " מוסב על מה? מן הסתם "ענוג ממש כמו",
אבל משתמע גם "ממלאים את החדר ממש כמו"
ועם שכבת הפלומה הרכה שיש לאפרוחים, קצת קשה למלא חדר. בקושי עם פרווה של כלב. (לא שניסיתי...)
תגובות