בעזרת ה' את יושבת על הרצפה הקרה. סביבך פזורים בערבוביא פיסות חייך. תצלומים שקרעת מן האלבומים ברגע של אבדון. כעת באה הרגיעה הקשה ואיתה הדחף הזה. הדחף הלא מובן שגורם לך לשבת כך בתוך ערימת זכרונות תלושים ולנסות. לנסות לפרום את קובץ הרגשות והמעשים בימי חייך, לנסות לנתץ את החומות החזקים שבנית ולהגיע למה שנשמרת מפניו, לנסות לחבר את שברי את עצמך בציפייה נואשת לתשובה. לנסות להבין. ידייך רועדות מפחד. את כבר מורגלת בבריחה הזו. הבריחה האוטומטית בכל פעם שחלק ממך זועק לתשובה. אך את יודעת שאת חייבת למצוא. הדחף לא מרפה. את עוצמת ענייך. לפנייך משתרע עמק רחב ידיים וירוק ובו שתולים עשרות עצים ירוקים, זקופים, בריאים. גזעם עבה, שורשיהם ארוכים, עלים רכים, רעננים מכסים אותם, מטילים צל רב. פירות טובי מראה תלויים בקריצה מפתה. את יודעת שהתשובה נמצאת כאן, התשובה לכל הקורות אותך, אך היא מתחבאת מפנייך. ואת לא יודעת. את מקרבת אלייך תצלום מהוה, צהוב. ילדה קטנה יושבת על ברכיה בתוך ים של חול זהוב השייך לדיונות ילדותך. חצי חיוך שובב אך מהוסס. תלתליה החומים, הסרבנים, כלואים בגומיות בשני צדי ראשה. בעניה- ניצוץ של התרסה. את זוכרת את הימים הללו. את הילדה שהיית. ילדה מלאה בשמחה וביטחון, ילדה מלאת רעיונות והנהגה, ילדה מלאה בתמימות. כל שהיכרת זה דיונות וצחוק. משוטטת כל היום, שורכת רגלייך על גבי החול החמים, המלטף. זורקת עצמך עליו ופורצת בצחוק מתגלגל כשהוא עף תחתייך, מכסה אותך, נצמד לתלתלייך וללחייך. יכלת לשכב כך חיים שלמים. לחייך נצמדת לחול הרך, חשה בחמימותו, ידייך חופרות ברוגע, אפך שואף את ריחו הטהור, המשכר, עינייך עוקבות אחר מסלולה של נמלה המשתרכת בעצלתיים ואחר נעצמות תחת מגע השמש הטובה. יכלת לשכב כך חיים שלמים, קרני השמש משרטטות קווים עדינים על פנייך ובראשך קמות למחול שלל דמויות ואגדות. נסיכות הלבושות בשמלות משי, פיות וורודות המפזרות אבקת קסמים, נסיכים יפי תואר, אבירים אמיצים ויצורים נוספים הרוקמים חייהם בדמיונך. לעולם לא תשכחי ימים אלו, ימים אפופי חלומות וקסם. איך ישבת מול המכתבה, לבושה בטרנינג הכחול עם הדפס כדור הארץ, רכונה על מחברת ועיפרון לא מחודד, משתהה על גבי הנייר, מתנשמת בכבדות, ליבך פועם במהירות ואצבעותייך הפוחדות לא להספיק אוחזות בעיפרון באגרוף קמוץ, מנסות לשזור סיפורם למילים. כל שיצא לך הוא כתב גדול, רועד, גמלוני. מאוחר יותר תשנאי כתב זה. כתב עקום, נסוך בתום ותקוות ילדות, אך אז אהבת אותו, כשם שאהבת את הדמויות שחיו בתוכך. את לא היכרת את העולם, לא ידעת על קיום הדמעות, העצב, הייאוש. האמנת שהעולם הוא יקום קסום הטומן בחובו הרפתקאות וסיפורי אהבה מרגשים ואהבת אותו. ענייך בורקות, חולמניות, נסוכות בלהט ותום, גומעות מרחבי דמיון וכמהות לעצמים מופשטים. את לא יכולה שלא לחייך חיוך עצוב כשאת נזכרת בה, בילדה שהיית. ילדה החיה בעולם משלה, מתהלכת כסהרורית במרחבי החלומות, טועה בחושבה כי זוהי הממשות, רחוקה מכל רוע ואבדון. את מחייכת חיוך עצוב ומרחמת עליה. הגמלוניות, התנועות המגושמות, החלומות- כל אלו נרקמו בתוך התום שהיה בך. אז לא ידעת מה מצפה לך. חייכת אך לא ידעת על העצב שיבוא. שיחקת עם חברות- אך לא ידעת על לילות הבדידות הארוכים. רצת- אך לא ידעת על הימים בהם גופך יחליש ויחוויר. את רוצה לעזור לילדה שהיית כי את אוהבת אותה. רוצה להושיט לה יד, ללטף ראשה המתולתל, ללחוש לה שלא תדאג, שתהיי לימינה ברגעי המשבר, אך את רחוקה ממנה אלפי שנות אור ורגש. יודעת כי הילדה הזו כבר לא את, היא דמות אחרת, זרה, היא לא תכיר בך. ולפני שאת מספיקה להושיט לה ידך היא מתמוססת בזכרונך. העמק הירוק נגלה לענייך בשנית. העצים הירוקים, הרעננים. אך כעת מסתובבת בו ילדה קטנה, מסולסלת שיער. היא רצה בינות העצים, מסתתרת ונגלית, נעלמת וחוזרת שוב. צחוקה מתגלגל ונישא מעל העמק, ההדים מחקים אותו וקולם כקולות פעמונים. הילדה הקטנה מחפשת משהו, אינה יודעת מה אך חשה שזה כאן. היא רצה ונעצרת, מביטה סביבה ולא מוצאת. היא לא מוצאת את שחפץ ליבה, את שמחפשת. נואשת היא מתישבת בדממה. כשאת חוזרת לחדרך תמונה אחת מושכת עינייך. בתמונה ילדה בתחילת שנות נעוריה. הילדה- נערה הזו לבושה בבגדים צעקניים. חצאית סגולה זוהרת וחולצה כתומה צמודה. תלתליה כבר לא מקיפים ראשה בצחוק אלא מתוחים אל קודקדה בתסרוקת נועזת. היא מוקפת בחומת חברות, מחייכת איתן למצלמה. זה היה כשיצאת לעולם הגדול. כדור הארץ כבר לא היה סתם הדפס על טרינינג ילדות כחול אלא יקום שלם הקורץ אלייך, סוחף אותך לתוכו. רצית לדעת אותו, לא להיות לו לזרה, רצית להתהלך בו בצעדים רחבים, יציבים, רצית לפלס דרכך בתוכו בביטחה, רצית לבלוט. אך הילדה הרכה שבתוכך הפריעה. העדינות שבה, החולמניות לא השתלבו בעולם. ואת שנאת אותה. כמה ששנאת אותה. שנאת את הדמיונות, את הבהייה, את הרכות. תיעבת את התמימות, את ההסתגרות בעולם וורוד. רצית להשמיד אותה, להכאיב לה, לשרוף אותה, להשאיר ממנה רק אפר זיכרון. אך קולה הדקיק, העדין הדהד בליבך, קורא לך לחזור, לשוב אל עצמך, לעזוב את הרעש, את ההמוניות, את המסיבות הצפופות ולשוב לעולם הדמיון המרגש. אז לא הייתה לך ברירה. חנקת קולה, כיסית פניה במסיכה, מסיכה של הילדה שרצית להיות. העתקת תנועותייך מחברות, שינית כתבך, דיבורך, באת ויצאת במסיבות ומפגשים חברתיים. היית אשת העולם הגדול. מנוסה, פוחזת, נועזת, צוחקת לסכנה בעניים. ההצגה שלך הייתה כה משכנעת עד שאפילו את האמנת שהשתנית. ברגעי האמת היחידים שהיו לך פרצת בבכי מר. ידעת שדבר לא השתנה. ידעת שהמסיכה היא מסיכה וההצגה היא הצגה. ידעת שאת מתעבת את מי שאת באמת, ובכית לתוכך כי לא רצית. לחייך למדו לספוג הדמעות במהירות. צחוקה המתגלגל של הילדה הקטנה פסק מלהדהד בעמק הירוק ואת מקומו תפס פרץ צחוק רם, מתכתי. נערה זקופת גוו מתהלכת בין העצים. צעדיה רחבים, בוטחים וידיה מונחות על מותניה בהתרסה. היא מסתובבת מחפשת דבר הנעלם ממנה, דבר שיעזור לה להבין. לאחר כמה רגעים של חיפוש היא נואשת ונעלמת. כשאת פוקחת את ענייך את יודעת מה את רוצה. ידייך חופרות בין ערימות התמונות עד שהן מוצאות אותה. התמונה שבה נמאס לך מהשקרים. המסיכה הושלכה, מגלה תחתיה בשר שרוט וחתוך מתיעוב עצמי. בתמונה נערה בגוף רזה עד כדי סלידה. עצמותיה חדות ובולטות, מאיימות לקרוע העור ולצאת החוצה. גבה שפוף, מקלות רגליה מסוכלות בחולשה, חסרות חיים. בגדיה רחבים, תלויים על גופה ברפיון, מנסים ללא הצלחה להסתיר את רזונה החולני או כפי שהיא חשבה- את גופה השמן, המבחיל. צווארה מוטה הצידה כמתקשה לשאת את משקל הראש שמעליו ורק עניה בוערות בדממה. בוהות, מעורפלות, מכילות שריד מילדת הצחוק והחלומות שהייתה. את זוכרת איך זרקת את המסיכה וחזרת להיות את. להיות את ששנאת כל כך. בזת לעצמך, נבלעת בין אינספור הבנות שסבבו אותך. שנאת את האדם שאת, רצית להכאיב לעצמך, רצית להיות אחרת אז הפסקת לאכול. החיוך פינה מקומו לעצב ממכר ורעב מאכל והילדה התוססת- לילדה אטומה, שברירית. את זוכרת את הלילות ששכבת במיטתך, מתפתלת, בוכה מרעב. את זוכרת את הפעם הראשונה שבו חרטת על הקיר- "אני שמנה" ואת הפעמים שחזרו ושנו עד אשר הקיר החלק נותר שרוט וחבול- כליבך. את זוכרת את הימים שכואב לחייך, שהדמעה הופכת לאשת סודך, שבירה וכנועה כמותך. הימים שבהם ידייך צונחות מטה, עייפות, חסרות חיים. רגלייך מתקפלות תחתייך, מתקשות לסחוב אף את משקל גופך הדל. אז התחלת לבלות רוב זמנך במיטה. לעיתים בוכה, לעיתים שותקת בדממה לבנה. ותמיד רעבה. התמגנת בעצמך. התבצרת בתוך שמיכת הפוך העבה. כולם היו אויבים. אויבים שרוצים שתאכלי, שתשמיני. הם סבבו אותך, חנקו אותך כחיות טרף, שנאת אותם ואת עצמך. אז בחרת בבדידות. חברותייך נואשו מלנסות להגיע אלייך, והן המשיכו, מותירות אותך לזעוק בדממה, עולה בלהבות עצמך. את זוכרת את הלילה ההוא שבו נותרת לבד בחדרך. מרחוק שמעת את המולת חברותייך המשיחות וצוחקות אך את שכבת בחשיכה בבטן צורבת, כמהה לשינה, שתשכיח. אך ליבך היה ער, קורא לך, מואס בבדידות ובדמע. בקושי רב התרוממת והתבוננת דרך החלון. הגשם ירד בעוז שוטף רחובות, מציף כבישים, דופק על השמשה ומכסה אותה באדים לבנים. הצמדת לחייך לשמשה, נרתעת מקפאונה אך שבה ומצמידה אותה. להכאיב. טיפות הגשם התנוצצו על השמשה מצידה האחד, ומן הצד השני- דמעותייך. לעולם לא תשכחי את הרגע ההוא. תמצית של בדידות עזובה, של חולשה, של ייאוש. התשוקה העזה פשוט לחדול מלהיות. הירח נשקף מעלייך, נוצץ בשמי הלילה השחורים. הבטת בו בדממה אטומה. הוא היה חי ואת- מתה. ואז חזרו החלומות. בשעות הרבות ששכבת במיטה, חלשה מכדי לקום, שבה לתוכך הילדה הקטנה. היא לא הייתה שמחה עוד ואף לא שובבה אך החזירה לליבך משהו מן התום שבה. גופך החלש, השקוף טבע תחתייך אך ליבך שב להפליג בים הדמיון- כבימים רחוקים. התמכרת לחלומות המערפלים, המטשטשים. למרחבי הדמיון הנושאים בכפם יופי ואצילות, מלכותיות ועדנה. שם יכולת להיות אחרת, שם שכחת מחולשה, מבדידות, משנאה עצמית. שם שכחת מכאב, מאובדן. שם שכחת מרוע. בדמיונך היה צחוק ושמחה, היתה חיות ואהבה, היו חלומות. האשליה הפכה לממשות בעת שגופך הלך ונעלם, וענייך התרחבו, בורקות, מזוגגות, מכילות עולם שלם בתוכם. שקעת בחלום. פחדת מיקיצה. פסיעות דקות, מרשרשות, נשמעות אך בקושי, כמגע העדין של הרוח בעלה הסתיו הצהוב, ואחר נגלית דמות דקיקה, לבנה, בולטת על רקע העמק הירוק. הנערה הדקה פוסעת לאט, נעזרת בענפים, נאחזת בהם. כל פסיעה- כמדקרות סכין. ראשה סב- מחפש דבר מה. היא אינה יודעת את אשר מחפשת, אך יודעת- זה כאן. גופה חלש אך היא מדדה, מחפשת. לבסוף ידיה צונחות והיא מועדת, נופלת לתוך עשבים רעננים, טהורים. גופה הדקיק מונח שם לכמה רגעים ואז הולך ונגוז. ומה את עכשיו? אוסף מגובב של הילדות שהיית. תערובת של תום עם שקר, עדנה עם ייאוש, אך מעל הכל- רצון לחיבור עם העולם אך ניתוק מוחלט ממנו. וחלומות. ומה את עכשיו? נערה זרה, מנוכרת. עדינה מכדי להילחם, כנועה מכדי להיאבק, שבירה מכדי לשרוד. את זרה, מבקשת מרחבים בעולם של צמצום. כמהה לשלווה בעולם של מלחמת קיום. עורגת לנופים קסומים, לדמויות מסתוריות, לפיוטיות סוחפת בעולם של שכל, של קווים ישרים, של שגרה. את אובדת, נסחפת במערבולת חייך, ידייך החלשות מושטות, קוראות לעזרה. את אובדת ובעיקר פוחדת.פוחדת מילדות, פוחדת מזקנה. פוחדת מראיונות עבודה, מיום בעל מבנה קבוע. פוחדת מנישואין, מהורות. פוחדת ממבחנים. פוחדת מאנשים, זרה בין אנשים. מנוכרת. את לא מצליחה להיות חלק. לא מצליחה להתאים פעימות ליבך לשלו. אז ידייך מרפות ואת נסחפת. את שברירית, דקיקה, עינייך דומעות והם רומסים אותך. את זועקת לעזרה. אין שומע. את עוצמת עינייך, ממלאה ראשך בצבעים רכים אשר מתערבלים, נרקמים סביבך ואחר באים הנופים, הדמויות- ואת נרגעת. בונה לעצמך אי של חלומות בתוך האוקיינוס המאיים הזה של הישרדות ושגרה. מתרפקת על חלומות נטולי ממשות, דמיון הזוי שהפך לקרקע מוצקה. שם טוב לך, בעולם של רועות אווזים ארוכות צוואר, של נערות עם שביסים לראשם, אותו הנער עם העיניים הגדולות, הבורקות, צלילי החליל הרכים, האגם הרגוע- עולם בו מתמוססים פחדייך ונגוזים. עולם בו פושטת הזרות חליפתה ולובשת נינוחות וביטחה. עולם שהוא את. את כבר מורגלת בזה. מורגלת בהסתגרות, בניתוק, בבועת האוויר שהיא חייך. את כבר מורגלת בזה. ובמחברת המתמטיקה שלך על גבי שירטוטים הנדסיים ונוסחאות מורכבות נשזרים קווים עדינים, מתפתלים, ציורים של נשים אציליות והבעות מלכות על פניהן. את פוסעת בעמק הירוק. צעדייך מהדהדים בחלל הפתוח. את מוקפת בעצים זקופים, עטופי עלים ושמש. את פוסעת בתוכם, אובדת. ענייך תרות, מחפשות, סורקות את השטח. את יודעת שזה כאן. צחוק מתגלגל נישא מעלה. מולך רצה ילדה קטנה עטורת תלתלים, אף היא מחפשת. היא מצטרפת אלייך. שתיכן יודעות- חייבים להמשיך. אתן נבלעות בתוך העמק, תועות, תרות, עניים שואלות. צחוק רם נשמע ואחריו מופיעה ילדה זקופת גוו. בלא מילים היא יודעת. נאספת אליכן אף היא ושלושתיכן ממשיכות לחפש בין עצים רעננים ועשבים רכים. כמעט בלתי מורגשת מצטרפת אליכן נערה נוספת, דקה, עוד רגע ונעלמת, פוסעת בצעדים קטנים, חלושים, עיניים מושפלות מבט. כעת אתן יודעות- זה קרוב, זה כאן, רק עוד קצת, עוד קצת… ואז אתן נעמדות. ציוץ הזמיר מתנשא ונגוז בזמן שאתן יודעות. בתוך יער של עצים בריאים, ירוקים צומח לו עץ אדום, מרחף מעט מן הקרקע. גזעו דק, ענפיו מועטים, עקומים. עלים ספורים מתכרבלים בחיקו. בצעד מהוסס אתן מתקרבות, סובבות אותו. מתבוננות, מבינות. כואבות. את מושיטה אצבעותייך למשש עלה אדום, זעיר. תחת מגעך העדין הוא מתפורר, הופך לאבק דק. אתן רוחקות, לא מתיקות מבטכן ממנו. יודעות שאם תתקרבו יתפורר העץ ומממשות הזויה יהפוך לחלום. לפני שאת פוקחת עינייך וחוזרת לרצפה הקרה את נוצרת תמונה זו בליבך. עץ אדום המרחף מעט מעל פני הקרקע. גזעו דק, ועליו סדוקים, ענפיו המועטים מושטים מעלה, אל עבר האור הגדול.