הזמן הוא מושג חמקמק. בפילוסופיה (קאנט כמדומני) נטען שהזמן הוא למעשה דבר שנמצא רק בדרך האנושית להגדרת דברים ולא כמושג אובייקטיבי. אחד התפקידים של הזמן הוא בתפיסת ה"סיבתיות" הקיימת בעולם (לפי התפיסה האנושית, כמובן). אחד הדברים הברורים לכל אדם מאמין הוא שהא-ל קדם לזמן, ומשום כך הינו מעל לזמן, וכל מושג הזמן לא שייך בו. לפי זה כל מושגי ה"לפני" ו"אחרי" אינם קשורים אליו, כך שנוצרת לנו בעיה להבין כיצד הקב"ה 'תופס' את מעשינו בעולם. הרב אשלג, בעל ה"סולם", מנסה להסביר (לפחות כך הבנתי כשהסבירו לי) את היחס בין הא-לוקות לבין הזמן. אנו מכירים שתי תפיסות של "סיבה ומסובב". האחת, אני אוחז ביד חפץ ולכן החפץ לא נופל. במקרה כזה, הסיבה והמסובב מתקיימים באותו זמן. האפשרות השניה היא שאני זורק את החפץ ולאחר מכן הוא עף. במקרה כזה הקשר בינם הוא של השתלשלות. הרב אשלג מסביר שהקב"ה 'תופס' את העולם בצורה הדומה למקרה הראשון, גם דברים שאנו תופסים כהשתלשלות. אולי זה קצת דומה ל'מטריקס' בו ניו מבצע את התנועות כ"כ מהר עד שלולא ה'האטה' שמבצע עבורנו עורך הסרט, היינו רואים את כל התנועות כתנועה אחת. הגדרה זו יכולה לעזור, לדעתי, להבנת מושג התשובה, התיקון בתפיסתו של הראי"ה קוק. "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרה להם חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו היינו דכתיב על כן יורה חטאים בדרך יורה לחטאים דרך לעשות תשובה" (ירושלמי, מסכת מכות). התשובה הינה דבר שיכול להיות קיים אך ורק בתפיסה הא-לוקית. בתפיסה האנושית דבר שנעשה שייך לעבר ולכן לא ניתן לגעת בו, לשנות אותו (במקרה הטוב, ניתן לסלוח, למחוק). לעומת זאת, בתפיסה הא-לוקית, שמעל לזמן, קיים מושג של תיקון העבר ע"י מעשה בהווה (או, יותר נכון, ע"י תיקון הרצון). המדרש אומר שהתשובה קדמה לעולם. בבריאת העולם "נוצר הזמן", נוצרה החלוקה לימים שהיא חלוקה אנושית. התשובה קודמת לזמן, נמצאת מעליו. "כל מחשבה של תשובה מאגדת את כל העבר אל העתיד, והעתיד הרי הוא מתעלה בעלוי הרצון של התשובה מאהבה." (אורות התשובה, ז' ב') בתפיסה הא-לוקית קיימים האדם וכל מעשיו בו-זמנית. הנקודה שמגלה את משמעותם של המעשים היא הרצון של האדם. הרצון אינו תלוי בזמן, הרצון שלי כרגע, הוא הרצון שהיה תמיד (ה"רצון" הינו נושא הדורש הבנה נפרדת. ניתן לעיין בפיסקה ד' של הפרק הנ"ל, ובהסברו של הרב פילבר). כשאדם עושה תשובה הוא מגלה שבעצם מאז ומתמיד הרצון שלו היה חיובי. מכיוון שכל המעשים נובעים מהרצון, מתגלה שהם בעצם היו טהורים (גם מעשי העבר). קיימת גם דרך 'אנושית' יותר להבין את מושג התשובה. החיים הם השתלשלות של מקרים ומעשים, והמקום בו אני נמצא כעת הינו תוצאה של כל הדברים והמעשים שקרו לי בעבר. כשאני מגיע לנקודה טובה, נקודה של תשובה, אני מבין שלמעשה כל מה שעבר עלי הוא חלק מהמקום בו אני נמצא כעת, ולכן  דווקא הוא זה שהוביל אותי לטוב. אם הייתי בוחר במסלול אחר לא הייתי מגיע למקום אליו הגעתי, כל דבר שעברתי בנה אותי וכיוון אותי אל הנקודה אליו הגעתי. ניתן לדמות את זה למשחק 'רברסי' (יש לו עוד כמה שמות) בו הצבת דסקית לבנה בקצה השורה הופכת את כל השורה ללבנה (כמובן שהמשל לא מדויק). כעין "סוף טוב, הכל טוב". אך בכל אחת משני התפיסות, הא-לוקית והאנושית, עיקר ההתעסקות היא בהווה. ע"י תיקון של הרצון שלי/ של המעשים שלי בהווה אני מתקן את מעשי בעבר. העבר שלנו הוא כעין צל המלווה אותנו כל חיינו, אך כדרכו של צל, אין לנו את הדרך לגעת בו עצמו. הדרך לשנות אותו, לתקן אותו הוא ע"י עיסוק בהווה ותיקונו. תמיד הזדהיתי עם אהוד בנאי כשהוא שר "אין עצה ואין תבונה כנגד הזמן" (מתוך "רח' האגס 1" שהוא אחלה שיר!), אך נדמה לי שעכשיו אני מבין שכנגד הזמן יש עצה – התשובה, התיקון, בעזרתם אני יכול לגעת בעבר! כנגד ה' באמת אין עצה ואין תבונה (ולי תמיד הפסוק הזה הזכיר את "לא יכול ללכת נגד הלב". אבל הלב/הרגש כמתנה מהקב"ה זה כבר נושא לפעם אחרת).