אני דווקא אהבתי מההתחלה את הביטוי " ריק של מלאות."
גם בלי ההסברים של סתמית , זה נשמע לי מתאים לאמירה, למשמעות.
(סתמית- בכל זאת ההסבר מאד יפה, דימוי שלא בהכרח שהייתי מגיעה אליו...)
גמני התלבטתי לגבי "ריק של מלאות" או "מלאות של ריק", הראשון הרגיש יותר טוב.
אבל התחושה הבסיסית אחרי משו כזה מבחינתי זה הריק, מן ציפה בתוך כלום שכזה. ואיכשהו הכלום הזה, יש בו משהו משלים, ממלא...
אז אולי אסור להסביר, אבל אולי מה שכתבתי לוממש מסביר...
סתמית, קראת את 'גבעת ווטרשיפ'?
סתם הזכיר לי.
השיר יפה.
אחשוב עליו עוד, את זה אני יודעת.
את ההתחלה הבנתי, והזדהתי, אבל-- ריק של מלאות. צריך להקדיש לזה עוד כמה קריאות.
ניסיתי להתחבר ל"ריק של מלאות" ולא הרגשתי אותו. לעומת זאת, "מלאות של ריק", אני יודעת בדיוק מה זה. לא מה זה אצלך, אלא מה זה אצלי, שהתחושה של הריק כל כך מציפה, שיש לה משמעות, שהיא תופסת מקום- לא פחות ממה שתופס דבר שהוא כאילו, ממשי וקיים יותר מן ה"ריק", שכשאתה מלא בתחושה הזו, אתה לא יכול להרגיש שום דבר מעבר לריק ריק ריק ריק..
אבל אולי רצית (חוץ מלפרוק) להשאיר אותנו מהורהרים לגבי המשמעות של הביטוי.. אולי שנחשוב שיש שם עוד משהו מעבר לכלום..
חזק ואמץ!
פעם שמעתי על ילד שהיה במן מצב של קפאון או התאבנות. הוא פשוט לא הגיב לכלום, לא זז, כאילו הוא לא חי. עד שיום אחד גילו שהוא פשוט רועד. הוא רועד ומפרכס כל כך חזק, בכזו עוצמה ומהירות, שהרעידות האלו לא מורגשות והוא לא יכול לקלוט או להגיב לשום דבר חוץ מלשמוע ולהרגיש את אותן רעידות בלתי נשלטות.
אולי זה זה, כשאתה כל כך עמוס תחושות, שאתה נחנק לגמרי ונעשה אטום לכל דבר, וכאילו אין בך כלום… אולי.
-- מרגישה שצריך לאבד משו חשוב מאוד כדי שהחלל שיישאר יהיה ריק כל כך.
[ליצירה]
אני דווקא אהבתי מההתחלה את הביטוי " ריק של מלאות."
גם בלי ההסברים של סתמית , זה נשמע לי מתאים לאמירה, למשמעות.
(סתמית- בכל זאת ההסבר מאד יפה, דימוי שלא בהכרח שהייתי מגיעה אליו...)
[ליצירה]
להסביר?
גמני התלבטתי לגבי "ריק של מלאות" או "מלאות של ריק", הראשון הרגיש יותר טוב.
אבל התחושה הבסיסית אחרי משו כזה מבחינתי זה הריק, מן ציפה בתוך כלום שכזה. ואיכשהו הכלום הזה, יש בו משהו משלים, ממלא...
אז אולי אסור להסביר, אבל אולי מה שכתבתי לוממש מסביר...
[ליצירה]
סתמית, קראת את 'גבעת ווטרשיפ'?
סתם הזכיר לי.
השיר יפה.
אחשוב עליו עוד, את זה אני יודעת.
את ההתחלה הבנתי, והזדהתי, אבל-- ריק של מלאות. צריך להקדיש לזה עוד כמה קריאות.
[ליצירה]
זה לא "מלאות של ריק"?
ניסיתי להתחבר ל"ריק של מלאות" ולא הרגשתי אותו. לעומת זאת, "מלאות של ריק", אני יודעת בדיוק מה זה. לא מה זה אצלך, אלא מה זה אצלי, שהתחושה של הריק כל כך מציפה, שיש לה משמעות, שהיא תופסת מקום- לא פחות ממה שתופס דבר שהוא כאילו, ממשי וקיים יותר מן ה"ריק", שכשאתה מלא בתחושה הזו, אתה לא יכול להרגיש שום דבר מעבר לריק ריק ריק ריק..
אבל אולי רצית (חוץ מלפרוק) להשאיר אותנו מהורהרים לגבי המשמעות של הביטוי.. אולי שנחשוב שיש שם עוד משהו מעבר לכלום..
חזק ואמץ!
[ליצירה]
אוי, אולי קלטתי .
פעם שמעתי על ילד שהיה במן מצב של קפאון או התאבנות. הוא פשוט לא הגיב לכלום, לא זז, כאילו הוא לא חי. עד שיום אחד גילו שהוא פשוט רועד. הוא רועד ומפרכס כל כך חזק, בכזו עוצמה ומהירות, שהרעידות האלו לא מורגשות והוא לא יכול לקלוט או להגיב לשום דבר חוץ מלשמוע ולהרגיש את אותן רעידות בלתי נשלטות.
אולי זה זה, כשאתה כל כך עמוס תחושות, שאתה נחנק לגמרי ונעשה אטום לכל דבר, וכאילו אין בך כלום… אולי.
-- מרגישה שצריך לאבד משו חשוב מאוד כדי שהחלל שיישאר יהיה ריק כל כך.
[ליצירה]
כדי שיצחק יראה
אז צריך לכתוב "יצחק בן מרדכי" בערך כאן.
אמנם אסתר כתבה שזו ילדה קטנה, אבל לי איכשהו דווקא ה"ילדה הלא צנועה" (והצבעונית) הוסיפה נופך של זרימה ונעימות לציור.
ואני לא רואה אלמנט של "חוסר צניעות" גם אם לא היה מדובר בילדה קטנה. לא שאני לא בעד הקפדה על צניעות, אבל יש דברים שנראים כהקפדת יתר.
[ליצירה]
אמנם מתוק, אבל בכל זאת...
ובעיקר כי זה מאוד מסתדר עם תיאוריה מוזרה ששמעתי עליה.
אחד התהיות בלימוד על המוח, הוא היכן נמצא החלק האחראי על הזיכרון.
ניתן להוריד ליצור חי עד 1/5 ממוחו ובכל זאת הוא ימשיך לתפקד. אז לקחו קבוצת בעלי חיים (למי שיש לי בעיות, לקחו מלפפונים) מאותו מין וחילקו אותם לחמש קבוצות (בטח היתה גם קבוצת ביקורת). לימדו אותם משו, והורידו לכל קבוצה חלק אחר מהמוח. לא היה הבדל בין הקבוצות (כמדומני שכל הקבוצות זכרו, אך אינני בטוח).
ההשערה המקובלת היא שהזיכרון תלוי בקשרים שבין חלקים שונים ולכן חלק כזה או אחר לא משפיע עליו.
הטענה עליה אני רוצה לספר טוענת שלמעשה כל האירועים שהתרחשו ממשיכים להתקיים במרחב, והזיכרון הוא היכולת להתקשר אל אותם אירועים הקיימים כבר במרחב. מתוך כך, בעצם, ניתן לטעון שגם אירועים שעתידים להתרחש נמצאים במרחב, ולכן ניתן "לזכור" דברים שיהיו.
הזיכרון איננו חפירה פניה לתוכי אלא מן "הארה" הבאה מבחוץ (ויעיד כל מי שניסה להעלות שבריר מידע ממוחו, שהתחושה הרבה פעמים היא של קפיצה, ולא של חפירה).
מקרבת, כל זה היה כדי להסביר למה אהבתי את היצירה.
(ניתן עוד להרחיב רבות, ועל זה נאמר "בהזדמנות")
[ליצירה]
אז עכשיו אני יכול לומר בפה מלא
שאני חולק עליך!
ה"אמת" של האדם זה הבפנים הנקי שלו, הנקודה הזוהרת שבו! לא כל הכיסויים מסביב. כשרואים את זה באמת מתעוורים ואוהבים... (ואז אולי גם לא שמים לב לכיסויים).
כך לענ"ר (הר' היא של "רגשותי")
[ליצירה]
אני אוהב מקריות
יש לי רצון להסביר את ההבדל בין "הקפדה" ל"הקפדת יתר" (עד רמת ה"הפריע לי"), אך נדמה לי שיהיה קשה להעלות אותו במספר שורות מצומצם בלי שיתפתח כאן דיון ארוך (ומיותר?) שלא ברור עד כמה הוא יוסיף למישו (מה גם שתגובתך משדרת זילזול מה).
במידה ותרצה (או מישו אחר) יש מסרימישים.
ואגב, "מיגד" זה בן.
[ליצירה]
סיפור אמיתי?
כי חבר טוב של אחי גם נסע לקברו של ר' אלימלך מליז'נסק (אחרי שכל הרופאים זרקו אותם בטענת אין סיכוי) ונולדה להם שלישיה (בסיוע של רופא שלא האמין שזה יקרה). ואבי רט (שמארגן נסיעות כאלו) סיפר שזה לא פעם ראשונה שזה קורה לו.
גם הרב בני קלמנזון סיפר סיפור דומה על מאבטח (חילוני) שליווה קבוצה ולא היו לו בנים.
עכשיו יש כאלו המבררים האם זו סגולה מיוחדת להתברכות בזרע של קיימא או שמא גם לשידוך...
תגובות