מילים, הרבה מילים
כי אחרת אי - אפשר
כי אחרת, אין כלום.
שטף קולות אינסופי
אינפלציה של אותיות והברות
כליאת עוצמה בתוך תנודות אויר.
מילים, הרבה מילים
כי אחרת אי - אפשר
כי אחרת, אין כלום...
מיגד _
-
קיים מרחק מסוים בין מה שאני מאמין בו לבין מה שאני.
לפעמים הכתיבה היא נסיון להקטין את המרחק הזה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] קצר וטוב. בעיקר טוב. ורן* חמוד, אתה נודניק שזה משהו. [ליצירה]
- [ליצירה] מתוך הנחה שאביבו טועה, משלים יפים יש לך... [ליצירה]
- [ליצירה] אם כבר מר משה, "בשעת השחר יש אור אחר מסוף היום, ואין סיפוק משום דבר ואין סיפוק משום דבר" [ליצירה]
- [ליצירה] אבל חתלתול! ראית אותי כותב שאסור? ואולי, באותה מידה מותר למתוח ביקורת על סגנון תגובות אם הוא צורם, ובעיקר אם הוא מעיב על האווירה והיצירה עצמה. דעתי האישית- לפעמים יש מקום לדיון על צניעות של יצירה, כאן מדובר בקטנוניות נודניקית (שאולי מאפיינת את הדמות?). [ליצירה]
- [ליצירה] סיפור אמיתי? כי חבר טוב של אחי גם נסע לקברו של ר' אלימלך מליז'נסק (אחרי שכל הרופאים זרקו אותם בטענת אין סיכוי) ונולדה להם שלישיה (בסיוע של רופא שלא האמין שזה יקרה). ואבי רט (שמארגן נסיעות כאלו) סיפר שזה לא פעם ראשונה שזה קורה לו. גם הרב בני קלמנזון סיפר סיפור דומה על מאבטח (חילוני) שליווה קבוצה ולא היו לו בנים. עכשיו יש כאלו המבררים האם זו סגולה מיוחדת להתברכות בזרע של קיימא או שמא גם לשידוך... [ליצירה]
- [ליצירה] משלוש יוצא אחד? ואפשר ואי אפשר ואיכשהו אולי כן אפשר והאפס שבחצי והאינסוף שבחצי והמלאות שבביחד דוקא כי כל אחד הוא אפס ואינסוף וללא שום קשר לכל זה [ליצירה]
- [ליצירה] מזכיר לי קצת תחושה של תפילת שמנוה-עשרה. לפעמים אני גם באמת מרגיש כאילו המילים שאני מוציא הן קצת כמו עשן מסתלסל כלפי מעלה ומגיע בצורה אוורירית שכזו אל הקב"ה. כל אחד ומה שהוא מכור אליו... (ורן*, אתה ממש נודניק עקבי, זה מרשים בהחלט) [ליצירה]
- [ליצירה] אישון במקומך הייתי מגיב "אונמות אמיתית"... [ליצירה]
- [ליצירה] אמנם מתוק, אבל בכל זאת... ובעיקר כי זה מאוד מסתדר עם תיאוריה מוזרה ששמעתי עליה. אחד התהיות בלימוד על המוח, הוא היכן נמצא החלק האחראי על הזיכרון. ניתן להוריד ליצור חי עד 1/5 ממוחו ובכל זאת הוא ימשיך לתפקד. אז לקחו קבוצת בעלי חיים (למי שיש לי בעיות, לקחו מלפפונים) מאותו מין וחילקו אותם לחמש קבוצות (בטח היתה גם קבוצת ביקורת). לימדו אותם משו, והורידו לכל קבוצה חלק אחר מהמוח. לא היה הבדל בין הקבוצות (כמדומני שכל הקבוצות זכרו, אך אינני בטוח). ההשערה המקובלת היא שהזיכרון תלוי בקשרים שבין חלקים שונים ולכן חלק כזה או אחר לא משפיע עליו. הטענה עליה אני רוצה לספר טוענת שלמעשה כל האירועים שהתרחשו ממשיכים להתקיים במרחב, והזיכרון הוא היכולת להתקשר אל אותם אירועים הקיימים כבר במרחב. מתוך כך, בעצם, ניתן לטעון שגם אירועים שעתידים להתרחש נמצאים במרחב, ולכן ניתן "לזכור" דברים שיהיו. הזיכרון איננו חפירה פניה לתוכי אלא מן "הארה" הבאה מבחוץ (ויעיד כל מי שניסה להעלות שבריר מידע ממוחו, שהתחושה הרבה פעמים היא של קפיצה, ולא של חפירה). מקרבת, כל זה היה כדי להסביר למה אהבתי את היצירה. (ניתן עוד להרחיב רבות, ועל זה נאמר "בהזדמנות") [ליצירה]
- [ליצירה] גמני גמני גמני גמני אחח, כמה שאלות מעניינות מסתובבות כאן... * האם היצירה אמורה להיות "מגויסת" לטובת עמדה מסויימת? האם היא שווה משו רק כשהיא כזו או שמא במקרה כזה היא לא שוה כלום? (האם באמת לא אפיק כלום מקריאת סיפור על מחנה פליטים מנקודת מבטו של ילד פלסטיני?) * האם אין בי מבט של אדם לא דתי על אף היותי דתי? מה אני אמור לעשות עם אותו מבט במידה והוא קיים? * האם האיסור התורני על משכב זכור אוסר גם עיסוק באהבה (עם או בלי מרכאות?) בין גברים? (וחבר שלי טוען שזו אהבה של בחינת "אחור באחור" מול אהבת גבר ואישה שהיא הרי בחינת "פנים בפנים, ואכמ"ל) * איך יוצא שאני מסכים עם רן* וטוען שאכן הדחיה מותר לה להיות קיימת, אך לא היא הסיבה לבעייתיות הנושא? אהה, ערוגית, טענת ה"צומי" יכולה לבוא רק מתוך היכרות יותר מעמיקה עם היוצר/ת או מקריאת כמה יצירות (או תגובות) שלו/ה. [ליצירה]
תגובות