אני לא ציפור שיר
וגם לא ציפור דרור
אבל זה מה שהייתי רוצה להיות
אם הייתי יכול לבחור
מיגד _
-
קיים מרחק מסוים בין מה שאני מאמין בו לבין מה שאני.
לפעמים הכתיבה היא נסיון להקטין את המרחק הזה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ...ולא מצאתי לגוף טוב. ואולי אם זה מה שנשאר, אז אפשר וכדאי לשחרר איזה קללה... תחושה אחת שווה אלף מילים. [ליצירה]
- [ליצירה] מעניין... כל אחד ועולם האסוציאציות שלו... (אני קצת רומז ל"והפעם..." שלי) [ליצירה]
- [ליצירה] כולם מוצאים את הכיוון (שכחת שאני יודע ה כ ל ?), אמנם לא כולם גם מצליחים להגיע אל הצמיחה הסופית וקומלים בדרך, אבל בתוך הבפנים של הגרעין יש את הכיוון הנכון (אבל מצד שני, הוא רק צמח...). וסוערה היא זו שהביאה את כולנו הלום, לא כך? [ליצירה]
- [ליצירה] כמה טוב שיש עוד מקום לדיון על פמיניזם. [ליצירה]
- [ליצירה] פראפרזה על יונה וולך? ובכל מקרה, קטע יפה ולו רק כי אני אוהב את "זה היה אצלי בידיים" של יונה וולך (ואת הביצוע שלו ב"בציר טוב") [ליצירה]
- [ליצירה] נדמה לי או שלמעשה אתה כבר בתוך "בוהמה דתית רווקה". שכבר שג"ר עליך המדבר... (צורה זה עוד ביטוי לזה, זה לא העיקר) [ליצירה]
- [ליצירה] זה לא עוזר!!! שעות של הכנה לפסיכומטרי ולכל שאלות ההגיון שם, וכשזה מגיע ל"משפט אחד" אני לא מבין כלום. איש, אולי במקום לבקש מרן* תסביר אתה מה רצית? בברכת "אני תמיד משקר". [ליצירה]
- [ליצירה] עד לאזרחות חתלתול. מבמילואים כולם שווים בפני (חוסר) החוק. [ליצירה]
- [ליצירה] אמנם מתוק, אבל בכל זאת... ובעיקר כי זה מאוד מסתדר עם תיאוריה מוזרה ששמעתי עליה. אחד התהיות בלימוד על המוח, הוא היכן נמצא החלק האחראי על הזיכרון. ניתן להוריד ליצור חי עד 1/5 ממוחו ובכל זאת הוא ימשיך לתפקד. אז לקחו קבוצת בעלי חיים (למי שיש לי בעיות, לקחו מלפפונים) מאותו מין וחילקו אותם לחמש קבוצות (בטח היתה גם קבוצת ביקורת). לימדו אותם משו, והורידו לכל קבוצה חלק אחר מהמוח. לא היה הבדל בין הקבוצות (כמדומני שכל הקבוצות זכרו, אך אינני בטוח). ההשערה המקובלת היא שהזיכרון תלוי בקשרים שבין חלקים שונים ולכן חלק כזה או אחר לא משפיע עליו. הטענה עליה אני רוצה לספר טוענת שלמעשה כל האירועים שהתרחשו ממשיכים להתקיים במרחב, והזיכרון הוא היכולת להתקשר אל אותם אירועים הקיימים כבר במרחב. מתוך כך, בעצם, ניתן לטעון שגם אירועים שעתידים להתרחש נמצאים במרחב, ולכן ניתן "לזכור" דברים שיהיו. הזיכרון איננו חפירה פניה לתוכי אלא מן "הארה" הבאה מבחוץ (ויעיד כל מי שניסה להעלות שבריר מידע ממוחו, שהתחושה הרבה פעמים היא של קפיצה, ולא של חפירה). מקרבת, כל זה היה כדי להסביר למה אהבתי את היצירה. (ניתן עוד להרחיב רבות, ועל זה נאמר "בהזדמנות") [ליצירה]
- [ליצירה] לא מאמין שאני שוב מגיב רדף, למען הסר ספק, ה"ילד אידיוט" היה מקושר לתיקון הטעות הדבילית ש*אני* עשיתי באיות הלועזי של DONE (וחתלתול בטובו תיקן אותי). לא אתה אידיוט, אני. פשושי, אני לא כתבתי בשומקום שנכשלתי (או לפחות לא כך אני מרגיש) ואתה לא כתבת לי בשומקום תשובה לשאלתי. (חתלתולי, אולי לך תהיה תשובה?) [ליצירה]
תגובות