הם נמצאים שם. בחורים מעולים, בחורות מדהימות. הם מסתובבים מתוסכלים. כ"כ מודעים לעצמם, וכ"כ לא מודעים לרמת המודעות הזו. הם לא באמת מדברים על רגשות, לא מבפנים. המילה פסיכולוג היא לא מילה גסה, אבל היא טובה רק ל"חבר שלי", או ל"יום אחד". והם מדהימים, באמת. הם שמים לב לניואנסים הכי קטנים, להבדלים הכי דקים. הרגש שלהם כ"כ מפותח, והשכל שמנסה לשלוט בו, הרבה פחות. אז הם ממציאים לעצמם דרכי התמודדות - הסברים, פתרונות, משוואות הגיוניות. אבל החיים הם כ"כ יותר מזה, יותר מההסברים האלה. ואני עומד מול השאלה, איך אפשר להסביר את זה בלי שזה יראה "קיטש", ובכל זאת המסר הרגשי יישאר...