תמיד ידעתי שהרגע הזה יבוא. כל ההכנות הנפשיות שעשיתי במשך חודשים לא עזרו, אפילו לא השיחות הארוכות אל תוך הלילה איתו, להפך הן רק החמירו את המצב. לרגע היה נדמה לי שאני מתמודדת עם זה יפה, שכנעתי את עצמי שאני שמחה בשמחתו ושהרגשות שלי כלפיו נרדמו להן לאיטן עם הידיעה שהוא טס ולא ישוב עד סמוך לחתונה. זה מדהים איך הכל התמוטט בשניה הראשונה ששמעתי את קולו מעבר לקו. פתאום הלב שלי הוצף, כמעט ולא הצלחתי לדבר, הדמעות ירדו בלי הרף, בלי שרציתי בכלל. הייתי בטוחה שלסיפור הזה יהיה סוף אחר, סוף טוב. הוא התחיל כמו סיפור מהאגדות, התכתבנו כמה חודשים ונפגשנו בלי שידענו בכלל, בלי שתכננו. היו ריקודים, הוא התהלך ליד המחיצה. אני עמדתי ליד אמא, כבר לא היה לי כוח לרקוד. פתאום שמתי לב שמישהו מביט בי במבט חודר שכזה, מצחיק איך שבאותו הרגע חשבתי שאולי זה הוא אבל מיד הדפתי את המחשבה הזאת, הרי מה הסיכוי שדבר כזה יקרה... חודש אחרי, כשנפגשנו פנים מול פנים בפעם הראשונה, גיליתי שדברים מהסוג הזה לא קורים רק באגדות. מסתבר שגם הוא חשב אותו הדבר כשהסתכל עלי. מההתחלה ידעתי שהרגשות שלי הם בלתי אפשריים שאין סיכוי שגם הוא מרגיש ככה כלפי, היה כל כך קל להתאהב בו, מכל כיוון שמעתי כמה הוא מקסים ומדהים. בכל שיחה, בכל פגישה מצאתי אצלו דברים חדשים שגרמו לי לשקוע יותר ויותר עמוק לתוך ביצת האהבה שלי. מאז האירוסים הוא מתקשר אלי כמעט כל יום, שואל ומברר מה התחדש, אם הכל בסדר אפילו שהוא במרחק אלפי קילומטרים. קשה לי בלעדיו, הוא זה שהיה מחליט בשבילי את כל ההחלטות החשובות. בכל פעם שהיתה צצה בעיה הוא הראשון שידע ממנה וכל מה שהוא אמר נעשה. הלכתי אחריו בעיניים עצומות. מי יחליט בשבילי עכשיו? בזמן האחרון אני לא מסוגלת לתפקד כמו שצריך, אני לא ישנה וכמעט לא אוכלת, רק חושבת כל הזמן... עליו. מחר הוא חוזר ובעוד יומיים החתונה. אני אהיה שם כשהוא יבוא לכסות את פניה עם ההינומה, רגע לפני הוא ילחש לה כמה הוא אוהב אותה ויצעד לעבר החופה. אני... אני אחייך ואבכה בדמעות של שמחה, בדמעות של כאב, בדמעות של פרידה. נכון זו תהיה חלוקה צודקת אם אני אכנס איתו כמה דקות לחדר יחוד ואז היא תקבל אותו? אני יודעת שזאת תהיה הפעם האחרונה שאזכה לראות אותו ולהחליף איתו מילה. בטח אבקש ממנו ברכה וכמו שאני מכירה אותו, תוך שנה אני כבר אהיה נשואה.