איך יכולת להיות כל כך אטומה? צעקת וצעקת שנמאס לך שאני מסתתרת מאחורי הסינר שלך, שהגיע הזמן שאני אקח אחריות על הדברים שלי, שאגדל קצת ואפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה שצריכה שיחזיקו לה את היד כל הזמן. שנמאס לך. הייתי בטוחה שבתור אחת שמתיימרת להיות "המבינה הראשית והבלעדית לעניינַי" תביני למה הגבתי כמו שהגבתי, שאני לא צריכה להסביר את עצמי, שאת באמת מבינה ורואה מה שעובר עלי, כי הרי עשיתי הכל כדי שתביני, הכל חוץ מלצעוק בקול. באתי אלייך כי חשבתי שאת תעזרי לי, כי אני לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד, אבל את חשבת כנראה שאני מנסה להפיל את זה על אחרים. אין לך מושג כמה הייתי רוצה שזה יעלם, להיות כבר מאחורי זה. כמה אני רוצה להמשיך ולחיות כאילו זה לא קרה בכלל, למרות שאני יודעת שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה וגם אם היה אפשר והייתי עושה את הדברים אחרת באותו היום, זה היה קורה, זה היה אמור לקרות ודווקא לי. השלמתי עם זה ממזמן. איך לא שמת לב שמהרגע הראשון אני עושה את הכל רק בשבילכם, הרי את יודעת שאני לא אחת כזאת שצריכה את הדברים האלה על הראש שלה, להפך אני שונאת את זה וכל דבר שקשור בזה. יש אנשים שחיים בשביל דברים כאלה שכל המטרה שלהם בחיים זה לסחוט את המצב עד הסוף וכמה שיותר, אני לא בנויה לזה. זה מעיק עלי, אני לא יכולה לנשום כשאני חושבת על זה, זה חונק אותי. אני יודעת שאתם רוצים רק את טובתי אבל אני זאת שצריכה לחיות יום-יום עם הזיכרון והכאב ששום דבר לא יגרום לו להעלם לתמיד, גם לא כל הטיפולים שעשיתי והתרגילים, אני אצטרך לחיות איתו כל החיים. כל פעם שמגיע הדואר אני בודקת אם הגיע עוד מכתב, עוד מכתב שיחייב אותי להתייחס לזה, שלא יתן לי להמשיך להתעלם. והוא באמת מגיע באיזה שלב, דווקא בזמן הכי לא מתאים והורס את כל ההגנות שהספקתי לבנות. מהמכתב האחרון לא יכולתי להתעלם. שלא תחשבי שלא ניסיתי, אפילו הצלחתי לתקופה קצרה, אבל אז התחילו הטלפונים שחייבו אותי. כשהוא הגיע ישר פתחתי אותו וקראתי אבל רק אחרי שבועיים הצלחתי לשבת ולנסות לענות עליו, אחרי השאלה השלישית הפסקתי. לא הייתי מסוגלת להמשיך. חודשיים וחצי עברו מהרגע שקיבלתי את המכתב ועד שבאתי אלייך, שתעזרי לי. שאלת אותי מה עם המכתב ואני עניתי לך שאני צריכה את העזרה שלך כדי לענות עליו. לא האמנתי שזאת תהיה התגובה שלך, שתצעקי עלי ככה בחוסר רגישות שממש לא אופייני לך. צעקת עלי ואני החזרתי בצעקות. אני לא מסוגלת לעבור את זה לבד. לא מסוגלת. עכשיו את מבינה?