פעם, היו המון אנשים מכל גווני החברה שהתקבצו שם. משפחות משפחות, ים של תקוות וחלומות. והיו גם חלונות, צריפים, חדרים, מיטות, מקום לילדים, עצים, בגדים, כובעים, גם כספים, עבודה קבועה, יומיומית ורופאים, וארובה יפהפייה, ושער כניסה, ותנורים, היה סדר מאורגן, עולם עם חוקים משלו, שבאיזשהו מובן, ממנו הם גם יצאו בדרך רוחנית. הכל היה כל-כך שוקק. שוקק מוות. והיום, הכל כל-כך שקט, שצליל נעלינו הצועדות על האבנים נשמע למרחוק, כאילו מפריע את הקיפאון המתריס, ורק השמיים הכחולים, עדי הזמן הנצחיים, מזכירים לנו שלא מדובר בפלנטה אחרת.