עצב דק
מתערבל בתוכי
למגע העט
והפנקס
מתנגן לו
חרש
כרוח ערב קלילה
בצמרות העצים
הולך העט
על הדף
מחבר אותיות
למילים
ולמשפטים נוגים
בנֹגה בהיר
חיור
אור לכ"ו שבט ה'תשס"ב
[ליצירה]
ובכן,
בעקבות שינוי כיוון המסתמן בעלילה, שונה שם הסיפור מ'את המאור הגדול' ל' את שני המאורות הגדולים'.
דווקא יהיה מעניין לשמוע מה אנשים חושבים על הסיבה לכך...
[ליצירה]
..
קודם כל, טוב לראות אצלך סוף סוף קצת אופטימיות בין השורות, בנוסף לכשרון המופיע תמיד..
חוצמזה, תודה לי? תודה לך, שהסכמת לפרסם!
האמת, אני לא יודע איך הייתי מתיחס לשיר הזה אם לא היו בו את שתי השורות האחרונות.
ידידיה מוסר נשיכות.
[ליצירה]
ובכן,
אני אחרוג עכשיו, ואגיב.
בלי לומר כל מיני מילים יפות מסביב, כמו מדהים, מקסים, נהדר, נפלא או וואוו, אני פשוט לא זוכר שקראתי סיפור יותר טוב מזה בצורה. אולי זה כי אני נוגע בדבר, ויתכן שהגזמתי, אבל כך אני מרגיש.
זה הכל, ולכן הוא בודד ברשימת האהודות שלי.
[ליצירה]
כן,
אבל לפעמים גם אם האדם לא מגדיר את עצמו בדרך מסוימת, כל עוד הוא יודע מה הוא רוצה מעצמו, כל עוד הוא יודע לאן הוא שואף, הבדיקות האלה נעשות לפי קריטריונים ברורים.
אז נכון שאני לא מדבר על מה שאת כותבת כאן, כי אני מדבר על בנאדם שכן ברור לו מה הוא רוצה. אבל מצד שני, הוא לא הולך בתלם, אלא הוא חורץ לעצמו את התלם שלו, ובזה זה כן דומה למכותב של המכתב הזה.
נראה לי שיש בזה איזה דבר שהוא יתרון, בחיפוש התמידי. לא דיברתי על חיפוש של שדה לרעות בו, אלא חיפוש של תלם, או חריצה של תלם.
סתם מה שחשבתי בעקבות המכתב הזה (ולא רק בעקבותיו..)
[ליצירה]
אחד החזקים שיש על זאבי.
וגם עכשיו, כשאני עובר על מה שאספנו על זאבי בינתיים וקורא את זה בפעם המי-יודע-כמה, זה עוד חונק לי את הדמעות בעין.
"..וגוש חוסם בגרון".
יראה אור בעז"ה, וטוב שכך.
אוי, זאבי.
תגובות