לא השמש המחייכת מבין העננים שימחה אותו, לא משק כנפי הציפור שנפנף באוזניו. לא היו אלה כל אותם הדברים הקרויים פלאי הטבע, לא חיצוניות מרטיטת פנימיות שנראתה לו חסרת תוחלת. הוא שמח פנימה, מן הפנים אל הפנים. וזהו. זה היה כל-כך יפה, איך שתרמה האישה מהונה, רק בגלל שישב שם עם צנצנצת קפה פתוחה, איך שחייכה אליו ואמרה שיהיה בסדר, איך שנלווה לכל ניחוח עקשני של התחלה, ניחוח שמשכר ומשקר לפעמים. לראות את העצירה שלה, המבט הסורק והלא-מזלזל, את הכנסת היד אל התיק, בדיקת השטר וזריקת 100 השקלים, לא- לא זריקת, נתינת 100 השקלים בצנצנתו. לא משנה שסביר להניח שעבורה לא היווה הכסף הזה דבר. עבורו משמעותו היתה גדולה, וזה שימח אותו. שלמרות שהוא לא---, חיצוניות הוא כן---, והכסף העיד על זה. והשמש המשיכה לזרוח מבין העננים, והציפורים עברו שם, מרקדות, אך הוא היה עיוור לכל זה, רק ישב לו שם עם צנצנת קפה ריקה (ולאחרונה עם שטר של מאה ש"ח בתוכה) ומבט מסכן בעיניים, וחיכה. למה? לעוד אישה ולעוד איש ולעוד בני-אדם, שילכו שולל ויתרמו לו כסף. וגבול? אין גבול. * היא, ברובד של *מי* היא, שנאה להתקרא גברת אסתר זעפרני, אלמנתו של פרופסור שמואל זעפרני, נדבנית עשירה, חובבת משחקי ברידג' וכו'. כל מה שהסטיגמות והסטריאוטיפ יגידו. זה שייך ל*מה* היא. היא, עם כל התמצית המזוקקת של המילה הזו, היתה פשוט אסתר, אסתר יחידה שאין עוד כמותה בעולם, וששום הגדרה לא תוכל לה. אסתר שעושה את מה שבראש שלה.     או לפחות מציירת כך את האידיאל.     וגברת זעפרני ראתה אותו יושב כך - מסכן, גלמוד ובודד, מישהו שכל המילים לתיאור החלכאים והנדכאים תואמות לו, והחליטה להיות היא, כלומר אסתר, ופשוט לתת לו. כי זה טוב. זה היה קצת קשה לה, להימנע מהמבט המתנשא כשסקרה אותו, אך עשתה זאת, נתנה לו לבטח סכום עצום עבורו, מה שלבטח לא חלם להרוויח ביום, והמשיכה, והרגישה כמו איזו דמות גואלת, משהו מהבית של סבא, כשישבה על ברכיו וסיפר לה על הצדיק הגדול במעשיו, שעושה טוב ונותן צדקה, וחזרה אליו, וראתה איך נדלק האור בעיניו וחייכה לעברו, שוב. * תכליתיות, זה מה שחיפש, וחזרתה של האישה אליו היתה טובה על-פי אמת המידה שלו ; זאת ידע מהחיוך שהיה מרוח על פניה. גם אם היתה מאיימת לא היה מחזיר לה את השטר, אך החיוך הראה שלא זו היא כוונתה. גם ההתכופפות שלה לעברו. אמהית שכזאת. אוי, אסור להזכיר את המילה הזאת עכשיו, לבד, בקיבוץ נדבות, ברחוב. סבתאי. חומל. וכל ישותיו, רגשותיו וחושיו היו מרוכזים רק בה ובמה שתגיד, כי זה הרי מה שחשוב עכשיו. והיא אמרה: "אתה צריך עזרה או משהו?" והוא התלבט כי לא חשב שכל-כך מהר ישאלו את זה, הרי רק לפני כמה דקות התמקם כאן, נועז, מקלף מעליו ברצון את קליפותיו, ועוטה על עצמו, בעל כורחו, קליפות אחרות, והנה כבר מגיעה אליו האשה האמ-- סבתאית הזאת, נותנת לו בלי חשבון וגאווה שטר של 100 ש"ח ושואלת אם הוא צריך עזרה, גורמת למילים שלו לבקוע מאליהן מהיכנשהו בנפשו. "מה?"     נו, הדבר הכי סתמי שאפשר להגיד כדי להרוויח זמן.     * ברור. העולם עוד לא מוכן בשביל טוב שכזה. אי-אפשר להיות הדמויות האגדיות, הטרומיות האלה סתם כך באמצע החיים והרחוב. לבוא ולהרתיע משהו, לדחוף אותו בכל הכוח עם הצעה מפתה, זה לא מעשה חכם במיוחד. "שאלתי אם אתה צריך עזרה." "מה זאת אומרת?" "מה אתה צריך?" "אני צריך כסף." "מספיק לך מה שהבאתי לך?" מעניין למה הוא עושה את זה. קרוב לוודאי הוא חושב שהיא זקנה בלה ותמימה שהוא מסוגל לסובב על האצבע הקטנה, ועכשיו יסחט ממנה את כל כספה בשביל הסמים שלו. תהיי טובה. סתם ככה. באמצע היום, באמצע הרחוב. בסוף החיים... תהיי טובה. הוא לא יקנה סמים כי היא תדאג לו. "זה בסדר." "איך קוראים לך?" וכמה רצתה להגיד איזה משפט, איזו אנקודטה מעודדת וסוחפת שיוצאת רק אצל שחקנים בסרטים אחרי שכולם עברו שעות על התסריט שלהם, וכמה נתקעה והרגישה שמילותיה נחצבות מה*מה* שהיא ולא מה*מי* שהיא. * אויצ'. עכשיו היה עליו לקבע את עצמו בזהות. להיות מישהו (בעצם, מי אמר שהיה עליו?). הרבה יותר קל לרמות כשהזהות שלך מושתקת וקיימת רק בתוכך, וכלפי חוץ אתה רק קבצן רחוב עלוב, אחד מיני רבים ; אך כשצריך להפעיל אותה ולהיכנס לעוד רמאות, רגשות האשמה אורבים בפתח, רובצים על הכתפיים ומנסים להפיל אותך במלוא עוזם. "שרון." שרון. שם נחמד דווקא. זהות חדשה. שרון קנייבסקי מאופקים. לא, באופקים אין קנייבסקי. שרון חדד מאופקים. גם לא מאופקים, כי בעצם הוא משום מקום, אחרת אין לו מה לעשות פה. "גם לבת שלי קוראים שרון!" * לא היתה לה שום בת ושום בן, אבל מה איכפת לה לעודד את רוחו, להתקרב אליו קצת, להרגיש שנתנה מהזמן שלה, מהכסף שלה, מהאמת שלה, כדי לתת לו קצת נקודות של אור. "אה." הוא אמר, ואולי סתם את הגולל על חילופי המשפטים. ה'אה' הזה שתמיד תוקע. והחיוך והנדת הראש כתשובה. * מה הוא באמת עושה פה? בורח ומכניס את עצמו לעוד בור, לוקח כסף מזקנות בלות, תמימות ומשועממות, שמתכופפות כדי לדבר איתו, סתם בתור שחקן בהצגה שהוא החליט ליזום, בתור מנוול שמחפש את עצמו ולא מוצא, בתור זבל עופות מצוי ושקרן ובדאי --- קם וברח, משאיר שם את צנצנת הקפה והזקנה מאחור, אסתר, ידעה ששוב נכשלה בניסיונה להיכנס פנימה, ואחרי שניות הקירבה הזאת תשוב להיות בודדה, ופנתה להביט לשמיים כדי לחפש משהו לשמוח עליו, ראתה את השמש, שכבר זעו ממנה העננים, וחייכה.