עוד בתקופה שלפני, הסתובבתי עם שק על הגב. מעין סנטה קלאוס בדמות ילדה, סוקרת בעיניים גדולות את כולכם. בתמימותי, דילגתי לעברכם בשמלה לבנה קצרצרה ורגליים יחפות. החיוך בעיניי שיקף עד כמה בטוחה הייתי כי תשמחו, כי תתרגשו ממתנתי, בדמיוני כבר נשאתם אותי אל על תוך תרועת צחוק. "אולי אח"כ". "כשיהיה זמן". וכבה הניצוץ בעיניי המושפלות ארצה. גוררת אחריי את אותו השק, ולבכות הרי אסור כאן. ניסיתי להעלים את השק. עצמתי עיניים חזק-חזק ונורא נורא רציתי שייעלם מידי. כשעיניי התרגלו חזרה לאור, ראיתי אותו שם. בתקופה ההיא הרבה אנשים גדלו איתי, חלפו לידי, חשבו שהבינו, טענו שאהבו. ובכל פעם, הייתי מנסה מחדש- מושיטה יד רועדת לפתוח השק תוך מבט בוחן ולא מרפה ממך שמולי, "בואי נלך מפה", "תסבירי, ואולי אבין אותך", "כן, בטח שמרגישים.. את מה?..". הייתי ממלמלת משהו לא ברור, משליכה את השק חזרה על גבי (שקיבל גיבנת קלה מהמסע הכבד), ושבה להיות זו שכולם אוהבים. הזמן לא עצר מלכת, והשק הפך לדהוי ומלוכלך. נגרר אחריי באשר אלך, מכביד, מעיק וסגור. כמעט ולא הרגשתי בו כבר, עד שהגעת אתה. "מדוע אינך פותחת את השק למעני?" היתה השאלה הכמעט ראשונה שלך. לראשונה בחיי, נותרתי ללא תשובה מחוכמת. קפאתי מולך. ואתה.. לא התייאשת. תקופה ארוכה התחמקתי ממך, הפניתי מבטי, סירבתי לדבר. לשנינו אותה העקשנות. אך אמת לעולם תגבור על ציניות, ולאט לאט הכנסתי אותך פנימה. והשק, עדיין עליי. בשיחה אחת שלנו כעסתי עליך כ"כ. ומתוך אותו כעס הנפתי את השק וזרקתי על השולחן, כך שנפתח. לפניך. ואז הגיע הבכי. "אמרתי לך שאת מסוגלת לאהוב". #הקטע מוקדש לידיד יקר לי, בזכותו פרצתי מחסומים ולמדתי (ועדיין) המון על עצמי. תודה-תודה-תודה!