[ליצירה]
ממש הצלחת להכניס אותנו לתחושה שהיתה בימי החורבן אני אישית הייתי מסיים במשהו אופטימי כמו "וכעבור 70 שנה..." אולי זה גם היה נותן לנו אופטימיות של כעבור אלפיים שנה
[ליצירה]
חזק מאוד.
אהבתי את המבנה של הקטע, את ההתיחסות לחושים השונים, (את מה שנכתב בסוגריים), ומעל הכל- את הרגישות הזו שבה תיארת רגעים קטנים-גדולים, שרבים מהם מוכרים גם לי.
(כשאני נסעתי לפולין, הנכדה הראשונה, סבתא שלי לא דיברה. שנתיים אחר כך, כשבן דוד שלי נסע, היא נפתחה וסיפרה קצת. מאז היא לפעמים מדברת על זה. סבא עדיין לא מדבר בכלל )
[ליצירה]
זה סיפור טוב. הכנסת הרבה מרכיבים טעונים ובכולם עסקת בעדינות מרשימה, באבחנות שרק מי שהיה נוכח בסיטואציות יכול לתאר. זה סיפור שכתוב טוב- זורם, גם כשאת ניתקת מהעלילה המרכזית את חוזרת במהירות אבל בלי לקטוע או לאבד מהזרימה וזה חשוב ועשוי טוב. (כך בקריאה ראשונה, בקריאה שניה יש הרבה משפטים שצריכים ליטוש)
בנוסף-הייתי מחדדת יותר את כל העניין של החושים (אם מחשיבים הבנה כחוש שישי :)) לפעמים זה קצת תלוש. או לחדד בסיפור או לוותר על אחד החושים בכותרת שגם ככה יותר מיד "מאכילות בכפית".
שכוייח שנקטף הרגע מהערוגה.
:)
[ליצירה]
עזוב.
דוקא בגלל שזה כ"כ מציאותי.
ולא שאני חושבת שאסור להתפנות, כי אני עוד לא סגורה על עצמי
אבל אני חושבת שצריך לחיות בארץ! כי אם אנחנו לא נחיה פה אז איפה תהיה הארץ שלנו??
[ליצירה]
השילוב הבלתי אפשרי
שילוב נפלא ובלתי נתפס של פוליטיקה ועוצמה פנימית מדהימה. כמה עומק, כמה אלמנטים רגישים, כמה אילוסטרציות. פשוט. פשוט ונוגע בכל מילימטר של הלב. (וצריך לעשות עם זה משהו...)
[ליצירה]
[ליצירה]
נקמה מתוקה...
חמוד ממש.
מעורר טראומות לא כ"כ ישנות -
בשר"ל ביליתי לא מעט שעות בגן ילדים.
לעולם לא אשכח את הגננת שעמדה וצווחה על אחד הילדים, בטונים הגבוהים ביותר של קולה הצווחני:
"למה אתה מרים עליה את הקול???????..
אתה לא יודע שאצלנו בגן לא צועקים????
מישהו פעם הרים עליך את הקול בגן הזהההה????"
ועל השירים, אני בכלל לא מדברת...
[ליצירה]
אבל, אבל, אבל...
צריך את כל השיר כדי להבין!
(למה למשל לבעל המסבאה קוראים משה...)
ולעצם העניין -
איך, איך את רואה שיר כזה והוא הופך אצלך לסיפור? איך עובד התהליך הזה??
טוב, נו, כנראה שאף פעם לא אבין...
חמוד כ"כ!
[ליצירה]
כמה הערות טכניות
כאריה ישאג מי לא ירא?
דווקא עושה רושם שכשהתקשורת שאגה - שרון ירא עד מאוד, עד שהפך את עורו והיה לעושה דברה...
ואני לא בטוחה שגירוש אכזרי של אזרחים חפים מפשע יכול להיכנס תחת הגדרת "חובק העם בידיו".
גם הסיכויים שהוא "ינהיג הספינה לחוף מבטחים" לא משהו... אם חלילה הוא יחזור לכהן כראש ממשלה - יש יותר סיכויים שהוא יטביע את הספינה על כל נוסעיה.
ו - האם שמת לב לסתירה הפנימית בשורות:
הנה חי ארי אל
בריא ושלם
בעיר הנצח ירושלם?
אריאל שרון בריא ושלם מצד אחד, ומצד שני בעיר הנצח ירושלם?
ע"פ התוכניות האחרונות שהספקנו לשמוע ממנו, הוא לא התכוון להשאיר הרבה מהעיר הנ"ל
ואם אלו הם גיבורי ישראל - מצבה של ישראל עגום עד מאוד.
האחרון שיכבה את האור.
[ליצירה]
דעה -
אמנם אני מסכימה שאלימות היסמניקים היתה יכולה להגיע לכלל הרג,
אבל -
הם לא הגיעו על מנת להרוג.
הם לא קיבלו פקודות להרוג (גם אם להרביץ כן)
ובודאי שלא הרג שיטתי, מאורגן של כל הנוכחים בעמונה.
כמו שכבר כתבתי, ודאי שהשואה יכולה לחזור על עצמה.
אבל ספק רב אם השוואות מופרכות על ימין ועל שמאל (כן, כן, במובן הפוליטי של המילים) יכולות למנוע את זה.
אם כבר - אז להפך.
[ליצירה]
הדס -
קינות הן על אסונות שקרו לעם ישראל, גם לקהילות בודדות, מתוך תפיסה שכאשר שלוש קהילות נחרבות - זוהי צרה לכל עם ישראל, ולא "צרות כתתיות ומקומיות"
קחי לדוגמה את חורבן קהילות שו"ם במסעות הצלב.
אני בספק אם יהודי המזרח בכלל שמעו עליהן!
קצת יותר מקומי מאשר גוש קטיף...
להגדיר את גוש קטיף כ"צרה כיתתית ומקומית" ---
אני יכולה רק לחזור על מה שכבר אמרתי.
מדובר בצרה גדולה, ללא קשר לכיתות ולדעות פוליטיות. מכירה יותר משמאלני אחד שבכה אל מול התמונות משם.
קהילה נחרבת, מתפוררת, אנשים מאבדים את פרנסתם ואת המשענת שהקהילה היוותה. בתי כנסת נחרבים, מתים נעקרים מקברם.
צריך להיות מאוד מאוד אטום כדי להגדיר את זה כצרה מקומית וכיתתית, והעובדה שהקונצנזוס היום הוא לומר ש"הם בסך הכל עברו דירה" לא מוכיחה שהצרה הזאת היא מקומית וכיתתית, היא מוכיחה על האומרים ששיקוליהם צרים, כיתתיים ומקומיים (אסתפק בניסוח העדין הזה).
אני לא יודעת מאיפה לקחת את הרעיון שרק על צרות שבאות מאנטישמיות אומרים קינה. לא מכירה שום מקור שטוען את זה.
העובדה שלא נכתבו קינות על מקרה זה או אחר לא מוכיחה דבר. כנראה שלא היה מי שהמאבקים בין חסידים למתנגדים כאבו לו עד כדי חיבור קינה. אם היה כזה אדם - האם היית מגיבה באותה התקפה נזעמת כמו על הקינות על גוש קטיף? או אם מישהו היה כותב קינה על רצח רבין? באמת היית מגיבה באותו כעס?
ובכל מקרה, העובדה שהגירוש נעשה ע"י יהודים, לא אומרת שמקורו אינו באנטישמיות.
קינות נכתבות ע"י אנשים שכואב להם. שצרה מסויימת שבאה על עם ישראל נכנסה לליבם, הדירה שינה מעיניהם והם חשו צורך לכתוב קינה.
כל זמן שיש מספיק אנשים שמזדהים עם הכאב הזה, הקינות האלו גם נאמרות. כך היה בעם ישראל, וכנראה שכך גם יהיה עד בוא הגאולה.
אני עדיין לא מבינה מאיפה הכעס על מי ש"העזו" להוסיף קינות על צרות עם ישראל בדור הזה, ומאיפה הטענה כאילו כל מי שמוסיף קינה לתשעה באב בהכרח משווה בין הצרות עליהן הוא מקונן לחורבן הבית.
אבל בעיקר אני לא מבינה מאיפה הכעס והזלזול בכאב של אנשים שחוו או מזדהים עם כאב חורבן גוש קטיף.