[ליצירה]
ממש הצלחת להכניס אותנו לתחושה שהיתה בימי החורבן אני אישית הייתי מסיים במשהו אופטימי כמו "וכעבור 70 שנה..." אולי זה גם היה נותן לנו אופטימיות של כעבור אלפיים שנה
[ליצירה]
חזק מאוד.
אהבתי את המבנה של הקטע, את ההתיחסות לחושים השונים, (את מה שנכתב בסוגריים), ומעל הכל- את הרגישות הזו שבה תיארת רגעים קטנים-גדולים, שרבים מהם מוכרים גם לי.
(כשאני נסעתי לפולין, הנכדה הראשונה, סבתא שלי לא דיברה. שנתיים אחר כך, כשבן דוד שלי נסע, היא נפתחה וסיפרה קצת. מאז היא לפעמים מדברת על זה. סבא עדיין לא מדבר בכלל )
[ליצירה]
זה סיפור טוב. הכנסת הרבה מרכיבים טעונים ובכולם עסקת בעדינות מרשימה, באבחנות שרק מי שהיה נוכח בסיטואציות יכול לתאר. זה סיפור שכתוב טוב- זורם, גם כשאת ניתקת מהעלילה המרכזית את חוזרת במהירות אבל בלי לקטוע או לאבד מהזרימה וזה חשוב ועשוי טוב. (כך בקריאה ראשונה, בקריאה שניה יש הרבה משפטים שצריכים ליטוש)
בנוסף-הייתי מחדדת יותר את כל העניין של החושים (אם מחשיבים הבנה כחוש שישי :)) לפעמים זה קצת תלוש. או לחדד בסיפור או לוותר על אחד החושים בכותרת שגם ככה יותר מיד "מאכילות בכפית".
שכוייח שנקטף הרגע מהערוגה.
:)
[ליצירה]
עזוב.
דוקא בגלל שזה כ"כ מציאותי.
ולא שאני חושבת שאסור להתפנות, כי אני עוד לא סגורה על עצמי
אבל אני חושבת שצריך לחיות בארץ! כי אם אנחנו לא נחיה פה אז איפה תהיה הארץ שלנו??
[ליצירה]
השילוב הבלתי אפשרי
שילוב נפלא ובלתי נתפס של פוליטיקה ועוצמה פנימית מדהימה. כמה עומק, כמה אלמנטים רגישים, כמה אילוסטרציות. פשוט. פשוט ונוגע בכל מילימטר של הלב. (וצריך לעשות עם זה משהו...)
[ליצירה]
[ליצירה]
אהבתי את הכתיבה בקטע, התיאורים יפהפיים (אפשר ממש "לראות" את הרגע...)
הזדהתי גם מאוד עם תחושת הזעזוע מהמשפטים מסוג "אזרחים סוג ב'", ו"להיגעל מלקנות אצל דרוזים".
מסכימה איתך שזו גזענות, וצריך למחות נגדה ולהילחם בה (ולשאלתך, כן הייתי קונה אצל דרוזים, בעצם - כבר עשיתי את זה בעבר).
אבל -
מפריעה לי מאוד ההשוואה לשואה.
נכון שגם השואה התחילה באמירות מסוג זה, לא נכון שכל אמירה כזו מסתיימת בשואה.
אם תקחי לדוג' אנטישמיות, היא היתה קיימת במשך כ"כ הרבה דורות, ובכ"כ הרבה ארצות, ולא תמיד הסתיימה בשואה. בצרפת לאחרונה היו הרבה תקריות ואמירות אנטישמיות. האם את צופה שם שואה שניה בקרוב?
כיום, כשדור ניצולי השואה הוא 'דור הולך ונעלם', ו"נאצי" הפך לשם נרדף לבן אדם לא כ"כ סימפטי, חשוב יותר להיזהר עם השוואות לשואה, אחרת כשנרצה להסביר לילדים או לנכדים שלנו מה זה שואה, ניתקל במבט משועמם של "כן, שמענו עליכם". למה לא? אם כל אמירה היא משרפה, כל פוליטיקאי הוא נאצי, והשואה קורית כאן יום יום, מה כ"כ נורא, בעצם בשואה?
ההשוואות לשואה שהפכו בשנים האחרונות כ"כ פופולריות בשיח הישראלי, גורמות לזילות שלה.
זה, בעצם גול עצמי, ההשוואה לשואה הופכת לדבר פחות ופחות אפקטיבי או מרשים. "זאב זאב" כבר אמרתי?
[ליצירה]
לכל המגיבים היקרים, שניסו לעודד אותי...
קודם כל, תודה רבה. מכל הלב.
קצת לא נעים לי, כל המגיבים כאן התייחסו ל"מכתב" שלי, כאילו היה מכתב אמיתי, אותנטי לחלוטין, בעוד שזה לא בדיוק המצב.
המכתב שכתבתי, לא מופנה לאף אחת ספציפית, ואף לא בדיוק מבטא את תחושותי.
הנושא שהעסיק אותי כשהחלטתי לכתוב את הקטע, היה - כמה בנאלי - הרגישות לאנשים ולפרטים הקטנים-גדולים שמרכיבים את חייהם. בחרתי לכתוב על הנושא הזה של הדייטים דווקא, בגלל שזה נושא שמשלב כ"כ הרבה רגישויות ובעיות, ואין אחד שלא נפגע. (וכמובן, אני בשלב בחיים שזה הנושא המרכזי שמעסיק את כולם מסביב...)
המכתב שלי הוא אמיתי, במובן שהוא לקוח מדברים וסיפורים שקורים לי ולחברות מסביב כל הזמן. לקחתי לי קצת חופש בצורה שבה עיצבתי אותם, והפכתי אותם למה שהם.
אבל למי שקיבל את הרושם, שאני מיואשת ומדוכאת, ולא מאמינה שאי פעם "הוא" יגיע, או חלילה מלאת קינאה בחברות מסביב...אז ב"ה, זה (עוד) לא המצב (אולי, עוד כמה שנים, כשאני אהיה רווקה ממש זקנה...)
בכל מקרה, עידוד הוא תמיד במקום.
תודה.
[ליצירה]
קראת את הקינות?
יופי.
כמו שכבר אמרתי, זה לא מוכיח כלום.
זה לא מוכיח שיש איסור לכתוב קינות על צרות שלא באו מאנטישמיות.
בואי נשחזר רגע את הדיון שלנו:
את טענת שכתיבת קינות על חורבן גוש קטיף משמעה השוואה בין החורבן ההוא לחורבן הבית, ולכן הכתיבה הזו מכעיסה אותך.
אני טענתי שאין בכך משום השוואה.
אז, זנחת את הטיעון של ההשוואה וטענת שהכעס הוא משום שאין לכתוב קינות על צרות שהן:
א. לא מטעמים אנטישמיים
ב. כיתתיות ומקומיות
עניתי לך שלא ידוע לי על כל איסור לכתוב קינות על צרות שאינן מטעמים אנטישמיים.
העובדה שאין קינות כאלו מוכיחה אך ורק שעוד לא היו צרות מהסוג הזה שהכאיבו לאנשים עד כדי כתיבת קינה! זהו, לא יותר. היא בוודאי לא מוכיחה שיש איסור או בעיה עם כתיבת קינות שונות! אז אני עדיין מחכה למקור האיסור.
(על ב כבר עניתי לך).
או אולי אם כותבים קינה על צרה שהיא לא מגורמים אנטישמיים אז ורק אז יש בכך משום השוואה וזה אסור? ובכל מקרה אחר אין בעיה?
לענות על זה? קשה לי להאמין שלזה התכוונת, כי זה נשמע קצת מגוחך.
(ואגב, חז"ל מונים בין הצרות שאירעו בתשעה באב את הגזרה על עם ישראל שלא להיכנס לארץ. הם מזכירים זאת יחד עם חורבן הבית, ובניגוד למה שכתבת פה, לא הקב"ה קבע שזוהי צרה שיש להתאבל עליה, אלא חז"ל. בני אדם, את יודעת.
אז גם חז"ל פושעים, שכן הם הכניסו לתשעה באב צרה שלא נגרמה מאנטישמיות? או שמא מותר להתאבל על צרות שלא נגרמו מאנטישמיות, אבל אסור לכתוב עליהן קינות?)
בקשר לאנטישמיות ולחורבן הגוש.
לא אמרתי שהגירוש נעשה מאנטישמיות.(ובכל מקרה לא מדובר על "עכשיו", לפני שנה, זוכרת?)
הרבה גורמים היו מעורבים בעניין (משפטיים, למשל) אבל סוג של אנטישמיות היה מעורב בעניין, בהחלט.
לא נראה לי שזה המקום להיכנס לדיון.
יש כאן קישור לדבריו של אדם שטוען שחשיבותה הרבה של תוכנית ההתנתקות הוא נטרול הסכנה הנוראית שבקיומה של הציונות הדתית.
לא רוצה לקרוא לזה אנטישמיות?
בסדר, אני עדיין חושבת שזה מצדיק קינה.
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/954/026.html
[ליצירה]
בלדה לאיש התקשורת הדתי המודרני
בעוד מספר חודשים או ימים או שנים
דיוקנו יציץ אלינו מן העיתונים
את קולו בפאנלים בטלויזיה אז נשמע
נפגוש אותו גם בכנסים על עתידה של האומה
הוא יקרא "ציוני ראלי" ו"דתי חדש"
(מה, סתם "שמאלן"? - משעמם, נדוש ומשומש)
הוא במקור "משלהם", בינתיים התפכח
החליף דעות ועמדות, בקיצור התפתח
(הוא כבר ראה שזה עובד - עם הצלחה לא מתווכח,
למה להיות צודק כשאפשר להיות פיקח?)
מעל במות, מול מצלמות אותם הוא ינתח
"הייתי שם, אני מכיר" - הקלף המנצח.
ו - "הם" קיצוניים, משיחיים, חיים בסיסמאות
(עם שורש ושיער אסוף - גם אין שם מה לראות)
אך יש גם אחרים (הוא אוביקטיבי ולכן מבהיר)
הבנות במכנסיים שיצאו סוף סוף לעיר
זרקו ת'שורש, חצאית, אידיאולוגיה ימנית
אימצו אחת מורכבת, נאורה ושמאלנית
בישוב - הוא מספר - הן נושא לרכילות
(ככה זה אצלם, הפנאטים בהתנחלות)
בדבריו אין כל חידוש, עניין או בשורה
הוא מדקלם כמו כולם, דברים שבשגרה
והניתוח הוא , בינינו, דיכוטומי ורדוד
אך על הציבור, כך מסתבר, הוא די אהוד
כי סטיגמות רדודות במסווה המהורהר-מורכב
עובדות היטב - על כלל הציבור הרחב
ומה יותר מוכר
מלזרוק אבן לבאר?
טוב, אז אני לא מוכשרת כמו אריאל, ושירים - ממש לא הצד החזק שלי אבל לא יכולתי להישאר אדישה למשפט הבא:
"הדרך אל הגאולה טמונה במדבקות
אין ערבים אין פיגועים, אין שכל אין דאגות"
האמנם רק המתנחלים שבויים במדבקות וסיסמאות, בעוד העומק, המורכבות, שלא לדבר על השכל הם נחלתם של ה"צד השני"???
(התגובה אגב, קצת לא לעניין, כי היא מופנית ל"איש תקשורת" וירטואלי. יש לכך סיבה, בכל מקרה נראה לי שהרעיון מובן בצורתו הנוכחית)
[ליצירה]
כמה הערות טכניות
כאריה ישאג מי לא ירא?
דווקא עושה רושם שכשהתקשורת שאגה - שרון ירא עד מאוד, עד שהפך את עורו והיה לעושה דברה...
ואני לא בטוחה שגירוש אכזרי של אזרחים חפים מפשע יכול להיכנס תחת הגדרת "חובק העם בידיו".
גם הסיכויים שהוא "ינהיג הספינה לחוף מבטחים" לא משהו... אם חלילה הוא יחזור לכהן כראש ממשלה - יש יותר סיכויים שהוא יטביע את הספינה על כל נוסעיה.
ו - האם שמת לב לסתירה הפנימית בשורות:
הנה חי ארי אל
בריא ושלם
בעיר הנצח ירושלם?
אריאל שרון בריא ושלם מצד אחד, ומצד שני בעיר הנצח ירושלם?
ע"פ התוכניות האחרונות שהספקנו לשמוע ממנו, הוא לא התכוון להשאיר הרבה מהעיר הנ"ל
ואם אלו הם גיבורי ישראל - מצבה של ישראל עגום עד מאוד.
האחרון שיכבה את האור.
[ליצירה]
תמי, קופץ לגובה: האתר הזה הוא לא קבוצת תמיכה לכותבים אנונימיים, והמטרה של התגובות למטה היא לא לכתוב בסוף כל יצירה "יפה-נהדר-מרגש" באופן אוטומטי.
מי שמפרסם כאן יודע שהוא חשוף לביקורת, ואם הוא שואף להתקדם ולהשתפר בכתיבה, הוא יקבל אותה בשמחה, כל זמן שהיא עניינית. בסופו של דבר, הרוב המוחלט של הכותבים כאן הם עדיין לא שיקספיר.
תקראו שוב את התגובה של הדס, אפשר להסכים או לא להסכים, אבל נראה לי שקשה לנסח תגובה יותר עניינית ממנה. אני לא בטוחה שאפשר לומר אותו הדבר על התגובות הדי מתלהמות שלכם אליה.