"מונטי! יש לך טלפון מטיפול נמרץ!" אני ממהרת אל עבר הטלפון, מקרבת את השפופרת לאוזני: "הלו". - "מונטי, זה ד"ר גרנובסקי, יש לי מקרה מעניין בשבילך". - "אני אשתדל להתפנות ולהגיע כמה שיותר מהר-" - "מונטי, זה דחוף!" - "טוב, אההמ, אני אראה מה אני יכולה לעשות". צליל ניתוק. לא מבזבז זמן, הא?! אפשר לחשוב מי אני, מינימום מנתחת מוח. זה היה ד"ר גרנובסקי, מנהל היחידה לטיפול נמרץ, וזו אני. מונטי. נעים להכיר, הדס מונטיפיורי, פיזיותרפיסטית במרכז הרפואי האוניברסיטאי תל אביב. בת 28, מוכרת כלוקה ברַוֶקֶת כרונית, דתיה. לעיתים נדמה שאין נושא מרתק יותר לדון בו במחלקות מלבד רווקותי. טובי המתמחים במחלקות בהן אני עובדת, מייגעים את מוחם למצוא את הסיבה לפשר המחלה הקשה בה אני לוקה ואת הדרכים להרפא ממנה. בראש צוות המחקר, עומד ד"ר מנור, עד לפני שנתיים רופא צבאי והיום נוירולוג בכיר. - "את רוצה להתחתן? תראי מה את לובשת! תגידי לי, מה זה הסינר שאת שמה מעל המכנסיים?!" - "זה לא סינר, זו חצאית משובצת". - "אז למה גם חצאית וגם מכנסיים?! תחליטי!" ד"ר אוריאן, אורתופד מוכשר, המציא תיזה שלפיה הסיבה לאי-הזוגיות המתמשכת שלי, הינה חוסר הידע שלי בסריגת כיפות. המתמחה החביב עלי במחלקה הנוירוכירורגית, ד"ר גיל מנסה שוב ושוב: "מונטי, מה יש לך מדוסים? תעשי טובה תוציאי לך את זה מהראש, ואני מכיר לך חברים שלי". מניחה את השפופרת במקומה. כבר יודעת שהיום הזה הולך להיות מאוד לא צפוי... מציצה לחדר המזכירה: "שולה, יש לי קריאה מטיפול נמרץ, תבטלי לי את התורים עד 12, אם צריכים אותי , אני שם". ממהרת לצאת לכיוון האגף החדש בבית החולים, דרך הדרכים הצדדיות, אלה שבהן לא אפגוש מכירים ואוכל להגות בשקט באירועי הפגישה מאמש. אמש זה היה אסף. פגישה רביעית, על כוס קפה ("בשבילי תה עם נענע") ועוגה ("בלי קצפת, בבקשה"). צחקנו המון, דיברנו על הטיול שכל אחד מאיתנו מת לעשות הקיץ (צפון הודו, אירלנד), וההפתעה בסוף: "תראי הדס, את נחמדה והכל, אבל אני מרגיש שאת בשבילי כמו אחות גדולה". צודק, מה. הוא אוטוטו בן 24, ואני בת 28. נו, בואי נודה – יותר קרובה לעשרים ותשע. אחרי הפגישה הראשונה עם אסף התקשרתי נסערת לאורית שהכירה בינינו: "הוא קטין!!" -"נו", מצטדקת אורית, -"אז טעיתי, חשבתי שהוא בן 27, וכבר דיברתי איתו, לא חשבתי שנעשה עסק מכמה שנים!" המשכנו להפגש, היה זורם, כיף, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. ואז הגיע אתמול. דומה שהמחשבות מקצרות את דרכי ולפתע אני מוצאת את עצמי למול דלת הזכוכית הגדולה, בעלת השלטים המורים על היחידה לטיפול נמרץ כללי, האיסור על שימוש בטלפונים סלולריים בתוך היחידה, וכניסת המבקרים המותרת החל מהשעה 12. מימין על הספסלים מחכים בני משפחה, חלקם אוחזים ספרי תהילים וממלמלים בדבקות, חלקם אוחזים באותה דבקות בכוס קלקר המכילה קפה שחור. לכולם אותם אותו מבט כבוי מעייפות הגוף והנפש. עיני חולפות על פניהם בחטף, משתדלת שלא ליצור קשר עין עם היושבים, מתפללת שלא יתלו בי עיניים ותקוות. מעבירה כרטיס מגנטי בחריץ מימין לדלת, נשמע צפצוף קצר, ואני הודפת את דלת הזכוכית ונשאבת פנימה לפלנטה האחרת. האור הלבן והבוהק שבתוך החדר גורם לי לעצור לרגע. בעיניים מצומצמות אני סוקרת את החדר הרחב שלפני, מנסה לנחש מי מבין השוכבים במיטות הרחבות, המוקפים בעשרות צינורות הינו 'המקרה המעניין' שבגינו הוזעקתי לכאן. - "גברת מונטיפיורי", מטעים שלמה, האח האחראי, עם כניסתי לממלכתו, "לאיזה כבוד זכינו , ממתי את יורדת אל העם?" - "ממתי שד"ר גרנובסקי חושב שהעם זקוק לי". שלמה מחייך אלי תוך שהוא מסיר בזריזות זוג כפפות לאטקס מידיו. - " נו טוב אם את כבר פה, אז אולי תזכירי לי איך הולך השיר הזה על מונטיפיורי- " אוי. הנה זה מתחיל. - "אני אף פעם לא מצליח להזכר, נו, רגע רגע, אה, 'לו הייתי רוטשילד יבדיבידידם יבדיבידיבם'–" שלמה פוצח בשיר, מתמוגג, מזוית העין אני מבחינה בשתי אחיות מחניקות צחקוק. - "שלמה, זה על רוטשילד, לא על מונטיפיורי , אתה שוב מתבלבל" אני ממלמלת. - "נכון, נכון, נו, אז איך הולך השיר על מונטיפיורי?" לא. אני לא מתכוונת לעזור לו. כל פעם הוא נותן את אותו קטע. עוד שניה הוא יתחיל לספר לי על המרפאה בעיסוק- - "מונטי, סיפרתי לך שעבדה כאן איזה מרפאה בעיסוק בשם רוטשילד?" כן, מיליון פעם לפחות. - "לא הצלחתי לזכור אף פעם מה השם שלה, רק שקראו לה רוטשילד, היא גם היתה דתיה, בדיוק כמוך". יופי לה, בטח היא התחתנה עם איזה רופא שהיא תפסה לעצמה, ועכשיו הם בטח חיים באושר ובעושר עם שלושת ילדיהם, בזמן שהוא עושה את ההתמחות שלו בנוירוכירורגיה. למזלי, המושיע בדמותו של ד"ר גרנובסקי, הגיע לחלץ אותי מהמחזמר שנאלצתי להשתתף בו בפעם המי יודע כמה. "מונטי, אני רוצה להכיר לך את הפציינטית שלך", גרנובסקי ניגש ישר לעניין, ומלווה אותי לעבר אחת המיטות בחדר. "תכירי, זו אנה" מחווה לעברה בידו ופוצח בשטף - "בת 32, הגיעה אלינו לפני חודש במצב של חוסר הכרה. סי.טי. מוח תקין, אין שברים, שללנו נושא של תקיפה מינית, סמים ואלכוהול. מצאו אותה על המדרכה באמצע הטיילת. לקח לנו שבועיים לברר את זהותה. לפני יומיים פקחה עיניים, להערכתנו הראייה תקינה. היום בפעם הראשונה הוצאנו זונדה. אין תנועה אקטיבית של ארבע גפיים, טונוס שרירים מוגבר, לא מדברת ולא ברור לנו עד כמה מבינה". ציפצוף חד וממושך קוטע את דיבורו, גרנובסקי נאנח, ומושיט יד לעבר חגורתו, שולף במשיכה את הביפר, מציץ בו ומפטיר "נראה לי שזה הכל, אני חייב לרדת למיון. מכאן היא שלך, תנסי להפיק ממנה כל מה שאת יכולה" וממהר לעבר היציאה, מותיר אותי עומדת ליד המיטה הרחבה. לוקחת שאיפה עמוקה של אויר, זהו צריך להתחיל. מתקרבת למיטה, ומתבוננת בדמות השוכבת בתוכה. ווי, כמה שהיא רזה. פנים יפות מסותתות, השיער הדק נגזז צמוד לקרקפתה, מבליט את תווי הפנים העדינים עם העיניים הבהירות הקבועות בהן. שוכבת במיטה, זרועותיה כפופות, נראית כמתגוננת. אני נזכרת בסרט "דבר אליה" שראיתי ביום רביעי האחרון עם גיסתי ("אח שלך לא מוכן לראות סרט שמוגדר 'איטי ויפהפה'"). בסרט הגיבורה פוקחת עיניים וחוזרת אט-אט לחיים. אז מה, החיים הם סרט? אני מוציאה מהכיס זוג כפפות ומשקיעה תשומת לב מדוקדקת במתיחתן על ידי, כמו מנסה להרוויח עוד דקה-שתיים של ריחוק, לפני המפגש הבלתי אמצעי שלפנינו. "אנה" אני פונה אליה ומניחה את ידי על זרועה שמונחת על גבי הסדין, אנה מפנה באיטיות את ראשה, קובעת בי את עיניה. "שלום אנה, אני הדס". אין תגובה. "אני פיזיותרפיסטית, באתי לעשות איתך קצת תרגילים". אין תגובה. אולי היא לא מבינה עברית? "מיניה זאבוט הדס, יה פיזיותרפפט. יה חצ'ו דזילט ברז'ניניה". אין שינוי. נו, ידעתי שהרוסית שלי לא משהו. אני מנסה להרים את זרועה הדקה, עיני נודדות לעבר פניה, אין שינוי בהבעתה. "אנה, בואי ניישר את היד, תעזרי לי" אני אומרת, ספק אליה ספק לעצמי. מנסה ליישר את המרפק, נדרשת לכוח רב, ממש מתאמצת, ואז מתעוותות הפנים היפות ויללה חדה וגבוהה פורצת מפיה. אני מרפה מעט מן המתיחה ורוכנת לעברה במהירות: "כואב לך? איפה כואב, תראי לי. בכתף? במרפק? אני יודעת שזה כואב, אבל אני חייבת קצת למתוח אותך אחרת יהיו לך קונטרקטורות, תעזרי לי אנה, תשחררי את היד, תשחררי, זה יכאב פחות אם תעזרי לי" . דומה שזרם המילים נועד להקהות במשהו את הכאב אצלי. את תגובתה של אנה אני חשה על-ידי התקשחות הזרוע הנתונה בידי. או, זה הולך להיות סיפור הרבה יותר מורכב ממה שנראה בתחילה. נו, כנראה שאלמודובר ימשיך לעשות סרטים על גיבורות יפהפיות, שחוזרות להן מארץ דימדומי-ההכרה באלגנטיות כובשת, ואני אשאר עם אנה. איך, איך תמיד אני נופלת על כל המקרים הבלתי-אפשריים האלה?! תחושת חוסר האונים מזדחלת אט-אט, ומתיישבת עם משקלה הסגולי הכה-גבוה אצלי בלב.