בוהק השמש סימא את עיניו. עמד הוא ממצמץ על פתח מערתו וניסה להתרגל לאור הצורב. אט אט למד לא להסתכל לכל עבר. ולא שהיה לו רע במערה. להיפך. מאוהב היה במערה הנעימה ובחפץ לב היה מבלה בה את שארית ימיו באהבה ובדביקות בה'. אילולא עמד אליהו על פתח מערתו וקרא בביקורת מופגנת "מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה הגזרה" לא היה יוצא לעולם.

הכל פסק מששלחה אליו כנסת ישראל את שליחה שהוכיחו על שלא הבין כי המציאות השתנתה. ואיך יבין? הרי שם למטה, מחוץ למערה, נמצא לו העם הזונח חיי עולם ועוסק בחיי שעה, משתחווה לעגל, ומה לו לבר-יוחאי עמהם? ובכל זאת, פסע הוא את פסיעותיו הראשונות מחוץ למערה והוכה בסנוורים.

זגוגיות הבניינים, פרסומות הענק, שאון המכוניות מחריש האוזניים ומה לכן בנות ישראל הצנועות והחסודות, סמאו את עיניו. לכל מקום אליו הביט נתקלו עיניו בכיעור חיי השעה, וכל מקום בו נתן את עיניו ממרום מחלף השלום, מיד נשרף. תוך שניות מספר נחסמו נתיבי האיילון בצמיגים בוערים. די מהר מצא עצמו בר-יוחאי כפות ומובל לבית המעצר.

מששב למערתו הוסיפו מהדהדות במוחו כותרות העיתונים - "מתנחלים חסמו את נתיבי איילון" - וצעקות הנהגים – "באתם לפרק את המדינה שבנינו?" ולא נתנו לו מנוח. בלילה התהפך על משכבו מיואש אך חדור אמונה בחובתו לעשות הכל כדי לבטל את גזרת השמד שנגזרה על המערה. והוא למד את הלקח.

משיצא בשנית התכונן לבוהק המסנוור והשתדל למקד עיניו בקצה נעליו. אולי משום כך לא שם לב לבנו המתרוצץ על הכביש – בדרכי אביו – ומשנשא את עיניו כבר היה מאוחר מידי. שוב נישא מעלה עשן שחור שהתערבב עם המיית הסירנות.

אותו ערב ישב עם בנו לשיחה צמודה. הבין הוא לרחשי לבו של הנער אלעזר. גם הוא, כבנו, היה מאוהב במערה בה השקיע את מיטב שנותיו. חברה למופת, מערכת חינוך פורחת, ילדי השכנים צדיקים ובנותיהם הצנועות. אפילו סניף בני עקיבא הופרד לבסוף. ולכן, לא סטר לבנו, ולא הוכיחו על מעשיו, אלא הסביר לו את פני הדברים.

"אין מה לעשות, נותרנו רק אנחנו נאמנים לחזון הציוני, אידיאליסטים ההולכים לפני המחנה. אלה אינם החילונים של פעם. לפני שהלכנו למערה הערצנו את החילונים. אבל עתה לא נותרה כל חלקה טובה. אם ירצה ה', יחזרו במהרה כל עם ישראל בתשובה." וכך, מיואשים מתיקון העולם, פסעו ונשמתם בוערת בקרבם. והמציאות – נוהגת כהרגלה ועוסקת בחיי השעה.

אותו יום, ערב שבת היה. בר-יוחאי ובנו, שנותרו בתל-אביב חיזרו נואשות אחר בית כנסת לרפואה. בית כנסת לא זכו עיניהם לראות, אך על כל שעל ושעל נגלו בפניהם בתי קפה הומים נוספים. נבוכים היו. סגרה עליהם העיר, ובר-יוחאי החל מתרגל לאפשרות שיאלץ להתפלל בבדידות קורנת על שפת הים. כבר שזפו עיניהם את רחוב דיזנגוף משנתקלו ביהודי. יהודי זקן, חזותו מזרחית, שאחז בידיו אגודות ריחן. גם על רקע ההמולה התל-אביבית נראו פסיעותיו זריזות ובטוחות. בין הבניינים נגלו לפרקים שמי ערב שבת בפרפורי גסיסת השבוע עת פסעו אחריו, ומנצנצת היתה ומתפשטת קדושת השבת.

קטן, צפוף ומרוצף כתובות לעילוי נשמות האיר להם בית הכנסת את פניו. ישבו והצטרפו לנעימת שיר השירים, לקבלת שבת, קראו את שמע ועמדו להתפלל, עת נכנס לבית התפילה יצור מוזר, כמותו לא ראה בר יוחאי מימיו. מכנסיו כתומים, חולצתו צמודה לגופו. שערותיו התאגדו יחדיו בברק ועל ראשו היתה כיפת בד לבן מבריקה שהונחה ברפיון על אגודות שערותיו. התיישב אותו נער לידם והחל מדפדף בסידור. בחן בר-יוחאי האם ישלים את קריאת שמע שהינה, הרי, מצוות עשה דאורייתא והתמלא צער משגילה כי לא השלימה. ושוב התאכזב.

אחד אחד לחצו את ידי בר יוחאי אנשי בית הכנסת והפצירו בו שיבוא גם למחרת, אך את בר יוחאי העסיק עניין אחר, ועוקבות היו עיניו אחר אותו הנער בהתקרבו לארון הקודש לשפוך את ליבו. לא ידע בר-יוחאי על מה ולמה, אך הזדעזע מעומק הגילוי. לחש שמעון לבנו "חזי כמה חביבין מצוות על בני ישראל" ויתיב דעתייהו.