הזמנו קפה מילאנו
(הסוג המועדף עלי)
ועוגת שוקולד חמה
כזאת שכל הבפנים מבעבע לו החוצה,
(אחרי שמפצחים את הקליפה)
סיפרתי לו על הימים העגומים שבאו
(עד לרגע זה)
כשהשמש בחוץ האירה אבל
אצלי בפנים הכל היה חשוך
(סנטימנטליות נדושה)
על הדמעות, על החיפושים
ועל הבדידות שלא הרפתה
לרגע
(רחמים!)
והוא כל הזמן הקשיב ולא אמר מילה
וכשמילותי נמוגו
ודמעות נוצצות על פני
הוא חייך אלי
(בחור חייכן, אמרנו?)
הושיט לי מטפחת
(מטפחת?!- זה לא כבר פסה?!)
נגע בזרועי
(שיקצה! איסור נגיעה!)
ואמר, עכשיו אני פה
העבר אינו חשוב עוד
הוסיף כמה בדיחות
(לפזר את היגון שפיזרתי)
שהצחיקו אותי כמו שרק הוא הצליח.איך לא ראיתי אותך, כל הזמן?
תהיתי אליו, והוא ענה
באמת איך?
תמיד הייתי מתחת לאפך!
ואז צחקנו שנינו על העיוורון
שכיסה את עיני
(עלק רומנטיקה בשיאה)