אני מוציאה בחיפזון דף ועיפרון מחודד עם שפיץ ארוך ארוך, עפרון שבע כמו שאומר המורה שלי.
מהר, לפני שהיא תשים לב אני רוצה לתפוס את התנוחה היפה הזאת שלה ואיך שהיא מביטה בחלון.
רישום זריז, תופס בקלות את המסגרת של פניה- כבדה, עגולה, מזכירה לי קצת מיקי מאוס, חבל שהיא לא מחייכת, בעצם אולי מזל.
אנשים כבר התחילו להגניב מבטים, רק שהיא לא תראה, הם מציצים מעבר לכתפי ומחייכים, יופי, אני לפחות מנעימה להם את הנסיעה.
הצגה בחינם, ואני מתאפקת לא להכניס הכל לתיק.
צריך להתרגל לזה, אני ממשיכה את הבחורה. איזה אף. כל כך גדול ומשום מה הגודל הזה מרשים אותי.
אף בנוי היטב, מוצק. נשימה בריאה. עיניים ירוקות, ריסים מאופרות בקלות, מעוגלות ושחורות כל כך לעומת הירוק המדהים של עיניה.
אני מסתכלת לה בעיניים, והיא, כמובן, לפי הקסם הישן, מרגישה את מבטי ומשיבה לו את פניה.
אני מחייכת בהתנצלות, היא מסתכלת על הדף שבידי.
זה רק רישום, אפשר? אני שואלת, היא מהנהנת ונבוכה, בחורה צעירה, יופי, עכשיו יש לה קצה של חיוך ומבט יותר חגיגי.
היא חוזרת להביט בחלון אך הפעם בחוסר ריכוז. אני מצלילה את אזור העיניים, מבליטה לה לחיים רכות.
לחיים של תינוק, אני רוצה לגעת בהן אבל כמה אפשר לבקש ביום אחד. ואנשים שעולים ויורדים, עוברים ומסתכלים, מחייכים. מדוע זה מחייך אותם? גם היא מחייכת, טיפה, טיפה, ואני רוצה לראות אותה מגיעה לים של צחוק אבל היא מתאפקת.
בכל זאת, אנחנו זרות. שפתיים חזקות, גדולות, כולה גדולה מאוד ועדינה. העדינות ניכרת בשפתיים הסגורות, בקמטים שליד הפה, בעגלגלות של הסנטר.
הסנטר עגלגל אך עם צללים של קשיחות. היא לא מדברת הרבה, אבל יש לה הרבה לומר. היא ביישנית.
מה יאמר על זה המורה. הוא יאהב את זה. היא בחורה נחמדה, הוא יגיד. עם אופי חזק.
אני עוברת לעיפרון עבה יותר, מכהה את האזורים העמוקים, קודם הצל ואחר כך נגיעות קלות עם המחק, לאור.
הפסדתי את התחנה שלי אבל אני לא שמה לב. היא צריכה לרדת עוד מעט, אני ממהרת לסיים, זה אף פעם לא ייגמר.
פתאום עולות בי דמעות. את יפה, אני אומרת לה וכולם שומעים ומסתכלים עליה במבט אחר.
היא יורדת, אני נשארת עם רישום לא גמור וקצת יותר אהבה.