בס"ד.

אני יושבת בעזרת השם בבית כנסת בכפר מימון ומביטה מלמעלה על עזרת הגיבורים. היא מוצפת, אפשר לומר מרוצפת, ראשים, עטורים ביראת שמיים, רכונים על ספרים ולשון לוחשת באוזן שכנתה דיבורים של קדושה , מפני המעמד, של יראה מפני הלא נודע , ובעיקר בעיקר של אמונה, שזה שם ראשון של כל בת שניה שמסתובבת סביבי, בין שאר ה´הודיות´, ´מוריות´, ´תהילות´ ודומיהן. דומה ביותר שהאמונה שולטת, סוף סוף אחרי יומיים של מצור, ההפנינג כאן נמשך, שיעורים, עצרות ומחיאות כפיים, ובלון אחד באוויר, והמוני כוחות נגד ההתנתקות ונגד המתנגדים להתנתקות,(נראה על פי כמות האנשים בבית כנסת שהם לפחות בעד לימוד תורה ולכל הפחות בעד המזגן).

אני מתבוננת למטה ללא כל נקיפות מצפון, שכן, אני יודעת שאף אחד לא יסתכל בכיוון ההפוך ומדמיינת מי מהם,(אם בכלל),יבוא בבוא מן הימים ויציע לי שנחיה יחד ושנאהב האחד את השניה, בקיצור שנתחתן. המילים שלי נרשמו על דף שמצאתי, כעת הן כבר הספיקו להתקרר, גם חוט המחשבה שלי נימח,(אחרי שלילה שלם עמלתי עמל עכביש לטוות אותו במלאכת עדינות וסבלנות אין קץ), בידי יד מגושמת של בחור אחד שהחליט שבגלל שהתעורר מאוחר, כולם פה צריכים לענות לו לקדושה! כעת אני כבר לא זוכרת, רק מתבוננת במבוכה בתקרה, כי משהו שם בכל זאת הציץ אלי מלמטה במבט בוחן. אני מבחינה בכמה תפילות קטנטנות שאיבדו את הדרך לשמיים ומחפשות על פני החדר אשנב יציאה כמו יונה כלואה בחורבה, הומה, כך הן מרחשות, כמו כנפי המלאכים. מי שלומד תורה בקול לא יכול לשמוע דברים כאלה, יתכן גם שאני שומעת בזכות מיני הנשי, אני יותר קרובה אל המלאכים, אני יותר רגישה למשמע קולם, (אני בעצם מלאך שנפל משמים כדי להציל איזה גבר תועה).

אנשים נמלחים פה בחום  השמש; או שהדעת משתבשת, או שהיא מתחדדת, האמונה בכל מקרה מתהדקת. ראיתי צמיד כתום שלומד תורה בחשק ובכיסופים עוד מעבים את המחסומים, מי יודע מה יוכל לפרוץ אותם? אולי האהבה, כמאמר הסטיקר-"באהבה ננצח" והאהבה שלנו היא כתום. כתום היום אולי נמצא עצמנו מתכתשים בכל זאת עם שוטרים וחיילים, אולי מתקשטים לאיזו מסיבה, אולי מסיבה לא ברורה כלל לא יתום היום, אולי כבר יבוא משיח ויגיד שהוא בכלל אוהב טורקיז.

כולם פה חכמים בשמש אפילו יותר מהלילה, ופתאום כבר אי אפשר לדעת מי נשואה ומי לא, כי כל חכמה שמה מטפחת בתור כובע. שתיים- שלוש ספרתי לי ויצאתי אל האוויר הלח ואל הנהר הכתום של המיית אדם. ארגז לחמניות פעורות פה הביטו בי במבט לח ונמאס מבעד לשקיות הניילון שהוצמדו לעורן. ילדה קטנה, בכתום כמובן, מחפשת את אמהּ בין אלפי האמהות בכתום, (אני לא דואגת לה, אני בטוחה שהיא יודעת שאימא יש רק אחת למרות שאימא כתומה יש רבות). אולי בחג סוכות השנה יכשירו הדסים קטומים תוצרת גוש קטיף. חיל אחד השפיל את מבטו כשפניתי אליו ישירות.

מצטערת, נגמר לי העת

רצון.