סביב חצות אני בועט בפחית מזדמנת אל שולי המדרכה, וזו מתגלגלת לה כמו כל סתם פחית אחרת במורד כל סתם רחוב אחר, משאירה על הכביש שובל של טיפות אור דביקות.

הירח כאן, קוראים לו מוֹנְק, והוא מסתכל בי במבט חודר.

"מה?", אני שואל לבסוף, ומונק מסמן לי לבוא אחריו. הוא לבוש שחורים כולו, מבהונות רגליו ועד לכובע, ומתהדר בזקן תיש מחודד.

גולשים לתוך סימטאות שאינני מכיר, אני מחקה מבלי משים את צליעתו הרכה של מונק, עד שנתקלים בנאון שמרצד על משהו שנראה פעם כמו ´הסיגר של הלילה´. 

נשאבים פנימה, אני מספיק למלמל משהו על כך שאינני שותה ולהשתנק כשהעשן פולש דרך המילים שלי אל תוכי וממלא אותי עד כדי תחושת ריחוף קלה.

העשן פה כל כך סמיך שאפשר ממש לדרוך עליו, ומה שאי אפשר זה לראות יותר מבן אדם אחד בכל פעם. איבדתי את מונק, עד שמעל לשקשוק המזלגות והכוסות ומבעד לשפע הקולות האנושיים למחצה אני שומע את הפסנתר. 

אי אפשר לטעות בנגינה של מונק, כמו שאי אפשר לטעות בהליכה שלו, בשתיהן אותה צליעה מוזרה ומרתקת שקשה להגדיר, ובכן, מספיק אם אומר שהוא מנגן כמו שרק הירח יכול לנגן. ועכשיו אני נמשך בקלילות אל הצלילים שלו מקצה הבאר.

הוא מנגן משהו על אור הכוכבים, בניגוד גמור לכל המחנק ששורר כאן, הכוכבים שלו לא ממש מנצנצים כמו בסרטים, הם יותר נופלים במסלולים בלתי אפשריים ומנסים לחבק אחד את השני בדרכם למטה, אך לבסוף כל אחד מהם נוחת לבד במקום אחר, והם בוכים.

אני מרותק לסיפור של מונק והאצבעות שלי הולכות-צולעות אחריו באותו הקצב השבור עד שהוא נעלם.

"מה אתה מחפש פה ילד?" הוא שואל אותי לבסוף,
"אני?" מעט מופתע, "אני רק דייג, סתם דייג כמו כל סתם מקצוע אחר".
"אתה לא סתם דייג בנאדם, אתה שוכח שאני רואה אותך כל לילה מלמעלה"... והוא צודק, לפחות אני מתיימר להיות לא סתם דייג,
"בא נגיד שאני מחפש את הדגים שבלעו את הכוכבים שלך",
"ואיך הולך עם זה?" הוא עוקץ,
"תשמע", אני נדחק, "יש ימים ויש ימים",
"ואיך הים היום?"
"היום היה חלש, דווקא עלה בחכתי דג גדול, עם חיוך ממזרי כזה מתחת לשפם ושיער גולש, היה לי ברור שהוא מחזיק שם משהו בפנים ושזה לא ילך איתו בכח, אז ישבנו על כוס קפה של צהרים והדג, שמו פרנק, עשה רושם של טיפוס מאוד בטוח בעצמו, ניסיתי לספר לו על הכוכבים העצובים אבל הוא מסוג הדגים שסיפורים כאלה נוטים להתגלגל במורד האישיות המלגלגת שלהם ובקושי לדגדג אותם. כשזה מגיע להם לכף הרגל הם בדרך כלל בועטים את זה רחוק...
בסוף השאיר לי מספר טלפון, אמר שנהיה בקשר והסתלק."
"אתה יודע מה הבעיה שלך ילד?"
אני מוכן לשלם הרבה בשביל לדעת, מהרהר ביני לבין עצמי,
"אתה כמו אויר בזמן שאתה צריך להיות כמו עשן, אתה מבין אותי? אתה שוכח את עצמך בתוך הסיפור ונעשה שקוף לו, הנה אפילו כשהקשבת לאגדה שלי ראיתי שנעלמת."
"אפשר בכלל להקשיב אחרת?"
"אם אתה רוצה להצליח לתפוס משהו מנצנץ פעם בחיים שלך אתה חייב ללמוד להיות עשן, שמע לי."
באותו רגע, בתזמון מעניין בחרו כמה עשרות אנשים בבאר שישבו לא רחוק מאיתנו להתגלגל מצחוק, לא שבאמת חשבתי ששמעו אותנו אבל בין כה וכה הייתי כבר מוכרח לצאת לאויר הצלול ורק מלמלתי משהו אסיר תודה למונק והשתרכתי החוצה. כל הדרך מקוה שלא להתקל בעוד ישויות-יודעות-כל שמתיימרות להורות לי דרך בחכמתם הרבה ובאדיבותם המבחילה. אין דבר, אני מרגיע את עצמי, אני חזק מהם, הסיפורים שלהם נוטים להתנפץ אל חומת האישיות הפרקטלית שלי מבלי להשאיר רושם, רק רסיסים מפוזרים חסרי פשר, כמו פירורים של עוגה, נניח כזאת עם שוקולד מלמעלה, ושוקולד מלמטה, טוב נו וגם באמצע... מה? יכולה להיות בכלל עוגה אחרת? לעזאזל כמה שאני רעב, שוב שכחתי לאכול היום, את כל ממלכתי בשביל עוגת שוקולד...
שוב הולך לישון רעב, אני בדרך כלל ישן באגם בצד העיר, נשכב בתוך המים, מכבה את האור שזורח ממני, ומתעטף בשמיכה של גלים עדינים ומנצנצים מאורו של הירח.