********** פנים. (או מבוכה) היא מתעכבת במבטה עוד רגע אחד מיותר כשעיניה פוגשות את פניו. עוד שבריר נוסף על מה שדרוש לאדם רגיל המברך בשבת שלום להביט בנשׂוּא. שבריר, אפשר שיורגש ואפשר שלא, אלא שברגע שהיא נעשית מודעת לשבריר, זה כבר לא משנה, לא משנה שהסיטה את מבטה והמשיכה בשיחה עִם אחר. ומיד מתחילה שרשרת האירועים הזעירים השבריריים שכמו כדי להכעיס, ככל שהיא תנסה לגדוע את השרשרת באיבה, זו רק תתחזק. כמה טיפשה אני, כמה שההתרחשות צפויה וילדותית, כמה שאני יכולה פשוט להתעלם בחיוך... אבל האדמומיות כבר מציפה את לחייה, והלסת כבר נשמטה רק לרגע, והלשון טיפ טיפה מתבלבלת... האם יש סיכוי שהוא לא שם לב? ********** ברכיים. (או יציבות) כשאתה יושב לידו והוא מתנהג ככה, אז בפעם הראשונה הוא גורם לך להרגיש אולי פחד.. זו הרי אותה המנגינה כבר ארבעים שנה, ואותן המחשבות, ומוזר, איך הוא מתרגש ב'לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה...בואי כבר בואי שבת מלכתא..' ומתופף בידיים רוגשות על ברכיו, ואתה? אתה מעולם לא חשבת שאפשר כך להיות, ולא חשבת על ה'לכה דודי' הזה כעל שיר שאפשר לשיר כמו ששרים שירים, רק כתפילה, שמתפללים, עם מנגינה.. וקצת קשה לך לשיר ככה פתאום, בגיל שבעים, וגם לך הברכיים קצת רועדות.. ********** עיניים. (או זיכרון) פתאום, בבת אחת, ההכרה מכה בך, לא כמזדחלת, אף לא כסכין, רק כבועת סבון פוקעת וצורבת את עיניך. ראית סוד, כמו התגלות בעיניה, ראית את הזיק שכבה ומיד שוב נדלק כמתוך הרגל שלא יבחינו האחרים, כשהיא פונה לדבר עם האיש הזה. ומה שחסַר מעיניה באותו רגע, מה שנעלם ממבטה וכמו נאטם בפניו שלא יגע, שלא יגע שוב, שלא יכאיב לה, מה שלא מצאת, גילה לך את מה שהיא לא רצתה לגלות. והמקרה ההוא, כמה פעמים קפאה לך משותקת ומיד ניערה עצמה ונעורה? ובכל זאת, לא מגלה לך מי חרט בה את הצלקת ההיא, מי נטל תמימות של ילדה לעצמו? ואתה רק יודע שהאיש הזה קרוב, קרוב מאוד. ודוקא בגלל שהוא אִתכם, היא לא מוכנה לספר, ולמרות שאין כבר סכנה ממנו, עוד הכעס מערפל את ראייתך בכל פעם מחדש. ופתאום אתה יודע. מצאת אותו. אבל מה לעשות עם הידיעה? ********** ראש. (או הגיון) הוא יכול לדבר איתי על כל נושא שבעולם ואני לא שומע דבר מלבד הבזקים חשמליים שבורקים מול עיני בסיעופים אינסופיים של הנוירונים שלו. אני רואה את ההגיון הצרוף מנתב את מסלולו במגעים מדוייקים ונחושים, מתפתל במוחו ומפלס דרכו אל נקודה עלומה, אך לא אלי. ומה שהכי מוזר, זה שאחרי הזרימה המושלמת הזו בין חוטי החשמל של גאוניותו עוד יכול לצאת לו משפט כמו: 'אין צלחת נקיה. יש רק או צלחת או נקיה. רוצה?' לתמיהתי הוא יענה: 'יש צלחת מלוכלכת וכוס נקיה, אם אתה רוצה את שתיהן תהיה לך גם צלחת וגם נקיה.' הגיון של ברזל, אבל אני רק רציתי לאכול. לפעמים אני חושב שהבעיה כנראה אצלי, הרי ברור שלוּ יכולתי להביט כך במסלולי הנוירונים שלי הייתי מתבייש. הזרם החשמלי שלי פורץ לו בעליצות מנקודה מסוימת לקראת הבנה חדשה ובדרך עוצר ליד חרגול מצחיק במיוחד ושוכח את משימתו, או מרגיש עייפות צהרים קלה ומניח לעצמו לנמנם קלות באמצע האקסון, וכשהוא מגיע לצומת בכלל אין מה לדבר... בעצם כשאני חושב על זה, הסיכוי שהוא יגיע לנקודה שהיתה היעד המקורי שלו כמעט אפסית. אין לדעת מה עלול לצוץ במוחי בסופו של דבר, פלא שבכלל צץ משהו. ********** אף. (או הגזמה) עוד לפני שהסתובב לעברי רשמתי לעצמי, שכבר מהזווית הזו במבט מאחור, היה לו מספיק אף בהחלט. ********** אצבעות. (או רגש) 'תעשה מוסיקה של מרק' הוא הורס אותי האיש הזה. 'ככה שלא ימאס לאישתך כבר מפיטרסון כל הזמן, פיטרסון, פיטרסון, משתגעת!' איך הוא אומר פיייטרסון במבטא כבד שלא משאיר מקום לטעות... 'מה אתה עושה עם אצבעות שלך? זה לא בלוז, אוח, מה זה? מה זה יש מוסיקה איטלקית כזה, הופ הופ הופ טלה' אני לא יכול לנגן ולצחוק באותו זמן 'זה בלוז זה כמו גווומי, זה אמריקאים, הכל גדול, תעשה ככה עם סיגריה.. תחשוב שאצבעות שלך כמו דבק לפסנתר, ככה פיידובו בידה ביטובודובו פייי דה בה...' ********** שפתיים. (או צניעות) הם בתחרות סמויה של 'הנשיקה הכי קטנה', אבל היא מנצחת בלי שום מאמץ... ככה מכווצים את השפתיים פחות ופחות בכל פעם עד שהן בקושי זזות... היא כבר יכולה לנשק אותו ממרחק בתוך ים של אנשים ואף אחד לא ישים לב חוץ ממנו... לפעמים הוא בטוח שהן כבר לא זזות בכלל, השפתיים שלה, ובכל זאת מרגיש אותה, את הנשיקה. **********