[ליצירה]
ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים.
שנית- הארה כללית:
אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית.
ונעצר.
כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'.
ולשיר עצמו:
יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים.
שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב.
שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים.
שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב.
מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע:
נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר.
הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים
מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות.
עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה?
אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה.
ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי
"אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת
לחוות את עצמך
לדעת."
שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת.
לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף
(אולי האחר?)
הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה.
סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר).
אבל שוב, סך הכל שיר נפלא
בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב"
ובלי שום ירקות מיוחדים,
נביש
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
זהו גורלו של המאמין, להיות מודע לזה שהוא לכוד בין רוח לחומר, ושהוא לא אמור לוותר על אחד מהצדדים אלה לנסות ליישם אחד בשני...
ועל כך אמר רבינו 2 דברים (לא בציטוט מדיוק)
א- יש שאלות שמגיעות מהחלל הפנוי ואין להם תשובה
ומצד שני
ב-אין שום ייאוש בעולם כלל!!!
[ליצירה]
תיאור קצת ארוך בשביל שורת מחץ אחת לא?
העקיצה כאן אמנם מוצלחת. הקטע מכניס אותנו לאווירה, ומכה בנו בשורה האחרונה.
המסר ברור- ישנם כאלו בעם ישראל אשר החליפו אלוקים חיים באלוהים אחרים.
מבחינה אומנותית אין מה לומר- קטע מצויין.
חבל, לדעתי לערב פוליטיקה, דת ויצירה.
אתה טוען שסרוב פקודה הוא דבר הא-ל, ובכך שולל את הלגיטימציה של כל טענה אחרת.
לא ממש הדרך הכי "יצירתית" להוכיח שאתה צודק...
זו הסתכלות שיטחית למדי לומר כי מי שלא מסרב פקודה עושה זאת מתוך אדיקות דתית לרמטכ"ל (או לצה"ל, או לראש הממשלה, או לראשית צמיחת גאולתנו), ולשלול את האפשרות שאולי יש להם עולם ערכי שעומד מאחורי ההחלטות שלהם, עולם ערכי שנובע גם הוא ממה שניתן בסיני.
ומלבד זאת, לא אנחנו נשפוט את מי שעומד ברגע האמת מול הקונפליקט הנורא הזה, אלא רק מי שאמר והיה העולם, מי שקולו באמת הלך מסוף העולם ועד סופו...
הרמטכ"ל!
לא סתם, סתם..
נו, אתם יודעים לבד על מי אני מדבר...
הכל ברוח טובה
נביש
[ליצירה]
לדעתי זה חבל"ז
טוב לראות קצת "הומור שחור" כאן
חוצמזה שיש משהו קצת גזעני ביחס של חרדים לשאר העולם
(אמנם אין מה להשוות לאלימות של הKKK)
אחלא
נביש
[ליצירה]
בתור מי שהיה לו רומן ארוך ורב תהפוכות עם "עטרת ראשי" אני יכול רק להזדהות.
אם כי לגברים הרבה יותר קל- בסוף ממילא מקריחים והרומן חייב להסתיים...
[ליצירה]
לא ברור לי בכלל מה זה "דיאלוג" אבל משהו בקטע הזה לא עובד, למרות שהכתיבה בסדר והרעיון העקרוני מצויין.
אולי בתוך סיפור יותר מורכב, עם התחלה, סוף ואולי איזו התרחשות באמצע?
או להפך בתור קטע יותר מופשט?
בכל מקרא נהנתי מהרעיון , ומקווה שגם בתור מבוגרים נוכל לחלום מחוץ למסגרות רבועות וגבולות הסטרטוספירה
שיהיה יומטוב והרבה חציל
נביש
[ליצירה]
הקטע מוכל בתוך עצמו. ההנחה- שאין לה נשמה- לא מוסברת, וגם לא מועברת למישור שאפשר להבין מה הכוונה, מעבר לתחושה כללית של ריקנות.
אבל הכתיבה מצויינת, מכניסה לאווירה, אין מילים מיותרות, התיאורים במקום.
מצפה לעוד
נביש
תגובות