וואו!
פשוטו כמשמעו- וואו!
זה כל כך מדהים! הצבע הכחלחל הזה שחודר לתוך הצבע המתחתי.... םשוט מדהים! והברק בעיניים... פשוט המיס אותי....
כל הכבוד נביש!!!
ליתוש.
עוד אחד .(הטקסט בתגובה כי כשמתעסקים עם חזותי אז דברים רעים קוראים)
לילה
בצל העצב
ברפיון ללא גבול
ללא כלים למדוד
להתמודד
לפתע השחור
נצבע בגוון זהוב
באור שתמיד האיר
ורגע מלא עובר
בהתבוננות בקבלה
ובחולפו אין לדעת-
באמת האיר?
או שדמעה בעין
לרגע הֵשְלֶתָ
והנה שוב
השחור
[ליצירה]
וואו!
פשוטו כמשמעו- וואו!
זה כל כך מדהים! הצבע הכחלחל הזה שחודר לתוך הצבע המתחתי.... םשוט מדהים! והברק בעיניים... פשוט המיס אותי....
כל הכבוד נביש!!!
ליתוש.
[ליצירה]
(הטקסט בתגובה כי כשמתעסקים עם חזותי אז דברים רעים קוראים)
לילה
בצל העצב
ברפיון ללא גבול
ללא כלים למדוד
להתמודד
לפתע השחור
נצבע בגוון זהוב
באור שתמיד האיר
ורגע מלא עובר
בהתבוננות בקבלה
ובחולפו אין לדעת-
באמת האיר?
או שדמעה בעין
לרגע הֵשְלֶתָ
והנה שוב
השחור
[ליצירה]
האדם ה"בוגר" מחפש חוויות "ממשיות" שילהיבו אותו עכשיו. סיפוק מידיים.
השעמום הוא בעייה מודרנית שנובעת מחיים חסרי תוכן פנימי. מופעלים רק על ידי גירוי חיצוני.
בילדות יש "מתכונת חירום לשעת שיעמום"-
הרב פעמיות של תוכן חייהם. דווקא הפשטות של ילד מקנמה משמעות רב פעמית לחייו. הדמיון הוא מספיק ממשי בשבילו. וכשאין לו מה לדמיין הקשרים המשפחתיים הבסיסיים מספקים אותו. הןא לא מחפש אהבה גדולה ורומנטית ולכן לא יתאכז מ "סינר של אמא"
ניתוח קצת יומרני ופלצני אבל זה מה שעולה לי.
לדעתי השיר מנוסח קצת ביובש וללא ליריות. זה יותר אמירה מאשר שירה.
אבל יכול להיות שגם אני לא הבנתי.
הרבה ביקורת בונה
וגם קצת חציל
נביש
[ליצירה]
הנה מתעוררים בי רצונות לשחוט איזה כבש, להקריב מנחה לבעל, לשאת תפילה לדגון, ולהשתחוות לאשתורת.
ואתם חשבת שהרגתם את יצר העבודה הזרה...
יום טוב וחציל
נביש,
[ליצירה]
למרות שאני בדרך כלל לא אוהב את הסגנון המאוד ישיר ולא מקושט הזה, אני חייב להודות שיש כאן כמה אמירות חזקות, בעיקר בשורות האחרונות, בטואו רגשות שאני שותף להן מאוד.
[ליצירה]
בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי.
מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי".
(ע"פ ויקיפדיה)
[ליצירה]
ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים.
שנית- הארה כללית:
אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית.
ונעצר.
כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'.
ולשיר עצמו:
יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים.
שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב.
שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים.
שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב.
מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע:
נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר.
הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים
מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות.
עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה?
אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה.
ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי
"אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת
לחוות את עצמך
לדעת."
שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת.
לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף
(אולי האחר?)
הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה.
סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר).
אבל שוב, סך הכל שיר נפלא
בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב"
ובלי שום ירקות מיוחדים,
נביש
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
הממם..
אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות
הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד.
מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם...
הבכי כשפת היהדות...
דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן.
ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה...
פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד.
אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף.
מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים.
קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור.
לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי.
נביש
תגובות