"תולדה דבור מאי ניהו?" (בב"ק ג.)

כשהגענו לבור בפעם השניה, כבר לא דנו בשאלה מה הוא. למעשה, היינו אנשים אחרים, וכעת היתה השאלה אם להכנס או לא. נכנסנו, איזה כח אחר משך אותנו לשם. טבלנו, נסתפגנו, טהרנו את עצמנו מהחוץ, והנה אנחנו נתלים בו מבפנים. וניסינו לצאת, קודם בכח- אך שרירינו קלושים היו, לאחר מכן גם בפועל- ניסינו לעקוף אותו ולצאת מצד אחר- אך הבור הערים עלינו בחזרה, ומשך את עצמו גבוה יותר. ניסינו יחד- לטפס אחד על גב השני, אבל ברגע האמת של הדחיפה הבור החלקלק הכשילנו ונפלנו שוב פנימה. התחלנו להתרגל לחושך. התחלנו להתרגל לציפייה. התחלנו להתרגל למים הקרים, לתשישות ולהכרה המתערפלת; לצלצולים מבחוץ של העולם שממעל.

בורות קיימים. לנו נדמה היה כי אנו מאבדים את קיימותנו העצמית ונבלעים אל תוך קיימותו העוצמתית של הבור. על אף החושך, בטוחני כי פנינו היו חוורים, כשהצבע החל להפרד מעלינו ולהתפזר אל תוך החור השחור, בעוד אנחנו אט-אט דוהים. התחלנו להתרגל לחוסר צבע. שרירינו החלו מתפרקים מקור המים, אז התחלנו להתרגל גם לחוסר הכח. איך הגענו, בחיפושינו אחר חיבור, אל הבור הזה? עוד הצלחנו לצוף, אך לא לזמן רב; לא נשרוד עד הבוקר.

זה כוחו של הבור. היינו כלואים, בלי אפשרות לצאת. בבור- אתה מאבד את עצמותך, את האני/האן/המקום שלך, תלוי לגמרי באנשים מבחוץ. זהו. לא משנה מה שתעשה- אתה תקוע. מחוץ לבור חיפשנו ילדוּת, חיפשנו צורות להתחבר למציאות בחוץ- מעל פני השטח, ומצאנו את עצמנו- נולדים מהבור, יונקים מעצם מציאותו- את החיבור אליו ואלינו.

לבסוף, כשהוציאו אותנו משם, מלבד כוויות הקור והשרירים המפורקים, מלבד הבושה במערומינו או המבוכה על פנינו, נותר בנו חותם שלו אי-שם מתחת פני הנפש; בני הבור אנחנו עכשיו- הוא זה שמחליט אם נחיה או לא.

אולי היה עדיף לחכות עד הבוקר.