יום לפני החופשת-סמסטר, ישבנו בקפיטריה שליד האודיטוריום, אכלנו טוסטים ופיצה, שתינו פרנץ´ ונילה, ודיסקסנו אודות סיטואציות של סטרס אקוטי בחיי הסטודנט. הדומיננטיות האינקלוסיבית של הסטרס בחיינו, כך אמרנו, יוצרת אצלנו טראומה אימָנֶנטית עמוקה, שמביאה לידי אימפולס א-רציונאלי לפצוח במסעי שופינג אסקפיסטיים בחנויות אקסקלוסיביות.

הגענו למסקנה הקונקלוסיבית שאנחנו בשוק טוטאלי מדיכוי הספונטאניות הויטאלית, שאנחנו חווים כשאנחנו נדרשים כל היום, נון-סטופ, לקרוא טקסטים אבסטרקטיים, לְמָרְקֶר אותם ולדלות מהם אינפורמציה אובייקטיבית – וכל זה במישור הקוגניטיבי והוורבלי , ללא שום ביטוי פרסונאלי-אמוציונאלי-סובייקטיבי, וללא אינטגרציה של אובייקטים ויזואליים או אודיטוריים... כנראה שישנן טנדנציות אנטי-סטודנטיאליות בקרב מחברי הסילבוס, התלוננה אחת הבנות. רמזנו לה בסנסטיביות, שהקונספציות הפרנואידיות שלה אינן רלוונטיות.

אחר כך, תוך כדי נשנוש אינסטינקטיבי (ודי אוטומטי) של ג´אנק-פוד , עברנו לדסקס על אלמנטים פוסטמודרניסטיים בספרות הפיקטיבית (להבדיל מן הספרות הדוקומנטארית או הביוגראפית והאוטוביוגראפית) של יוצרים אֶמינֶנטיים, במישורים הפסיכולוגיים, הסוציולוגיים והפוליטיים, בפרספקטיבה אנליטית.

או בפרפראזה על הניב הידוע – "עבגלית דיפיקלטית שפה" ...