בס"ד
אני אדם שכותב מחשבות משום שאינו יכול לחשוב בע"פ...
החיים נראים לי כחידה לא פתורה ובעצם כחידה ללא פתרון.
נראה שניסיתי כמעט את כל הדרכים אותן חשבתי לנסות חוץ מאחת.החשובה מכולן.
לא ברור גם לי בעצמי מה הסיבה לדבר אך בכל פעם שאני מכירה בהיזקקות שלי לדבר עם רבונש"ע,לפנות אליו,לשאול ולשמוע ממנו, תוקפת אותי עייפות מיוחדת כזו שלא מוכרת לי ממצבים אחרים.עייפות שאין בצידה רפיון ,חוסר כח אלא דווקא משונה.יש בה כתפיים מכווצות,ומבט כועס שאומר:"לא רוצה.דווקא". אזניח עצמי במכוון עד שיבוא לי הגרוע מכל.לא אתפלל כי ברור לי שמשם תוכל לבוא תשועתי. זהו מונולוג חוזר שמוכר לי כבר מיום הכיפורים האחרון.
לדחות מעליי כל מה שרק נושא סיכויים טובים להביא לרפואתי.
זה נורא משונה שאדם בוחר להפסיד חשבתי לעצמי,איך הגעתי לזה?
חשבתי וידעתי כי הרצון להיות שולטת ,ולהיתפס כמחליטה בלעדית על חיי חזק אצלי מן הרצון להרוויח כל תענוג אחר.לא רוצה לעזור לעצמי, דווקא ,כל מה שרק יפנה את מבטו של העולם ואנשיו אליי, אפילו במחיר בזיון וצער.חולנית היא התפיסה הזו, אך מוטב לי כי אכיר את מקומי.
אז איך אוכל לצאת מן המעגל הזה עכשיו כשכבר זכיתי לראותו?אני חושבת שהכל מתחיל מן הבחירה.עליי פשוט לבחור, האם אמשיך את המסלול הנוכחי או אתחדש?
ולאחר שבחרתי להתחדש,פשוט להכריח את עצמי בהתחלה,אפילו באופן מלאכותי,להתייצב מול האלוקים של העולם הזה,בכל יום לפחות פעם אחת,רצוי בבוקר,לעמוד מולו ולהגיד לו: הנה.הגענו.אני והאגו שלי.אין לי מושג מה לעשות איתו אני לגמרי מיואשת אז הבאתי אותו,שתדבר איתו אתה...
באתי כי אני מודה שלא מצאתי שום תוכנית עבודה מוצלחת לחיים האלה שלי,אני מודה שנכשלתי עד כה כשניסיתי לבד,ומודה בהיזדקקות שלי אליך.אבל הוא –האגו הזה –לא.הוא חושב אחרת ממני .
עד עכשיו לא באתי אליך כי פשוט לא הצלחתי לעזוב אותו,עד שפתאום הבזיק לי רעיון פשוט לבוא איתו!כמו שאני עכשיו!חשבתי שלא יהיה לך איכפת,נכון?...
ואז לשתוק קצת.קצת יותר בכל יום.עד שהאני שלי ירגיש מספיק בטוח-
לבכות .
תגובות