בסיעתא דשמיא

הבסיס עמד דומם וציפה,

ציפה לפרוטון שיגיע מהחומצה.

או, פרוטון- כה נועז ואכזר,

מה לך ולחומץ, יא מכוער?

הסתכלתי על השורות שכתבתי, וליבי נמלא חמלה על הטמטום העמוק התוקף אותי במהלך שיעורי כימיה. כמעט רציתי להראות למורה שלי מה היא תגובת שיקוע בשינה עמוקה, אך החלטתי שהחמצון-חיזור שלו אחרי הפאשלות שלי מספיק גדול גם בלי שאוסיף אליו את מעבר המטען השלילי הנוסף שיש לי לפרוק עליו.

בחומצות אין מתכות,

ולבסיסים הן אחיות,

כי כאשר יפגשו- כמו כל משפחה טובה,

יכניסו אחד לשני סתירה.

וייצרו מים בחיבורם,

התזת נחשולים של רוק בצעקתם.

נראה לי שאני בהחלט זקוק לאיזה שהוא משיח על חמור לבן- או לפחות לאביר על סוס לבן, שיבוא ויגאל אותי מיסוריי, הווא אומר: שיעור כימיה. הכימיה ביני ובין החומר שווה לרמת התגובה של גז אציל- אפס. כמו מספר האלקטרונים במימן ששיחרר אלקטרון. כמו מספר האיי-קיו של שכני לשולחן.

הצלצול הגואל

אותי מכל רע,

למה שלא תצלצל,

ותודיע על פתיחתה של הפסקה?

כנראה שגם את הליריות שלי איבדתי במחול הזמן הגדול, בעוד מחוג הזמן הגדול נע לו לאיטו על גבי השעון שעל מפרק ידי. סביבי ראשים מורכנים, חצי לא-מאזינים למורה שדן בבעיית הנפט הכלל-עולמית שתפקוד אותנו בעתיד. אני חושב שצריך להוציא את הנתרן מחוץ לחוק, בשל היותו גורם מפריע בשיעורי כימיה- הוא מהווה חצי מחומר הלימוד בשיעורי כימיה. כמו HBr. וכמו אמוניום כלוריד. מה זה?

המורה מעניין כמו

שיש עניין בו.

המורה מדבר כאילו

יש למישהו כח להקשיב אפילו.

שנון ביותר, ובכלל לא גנוב מהשיר ´כולנו עבדים.´. אני חושב שאני אשלח את זה לאקו"ם ואבקש זכויות על החרוז, וכך אכניס את עצמי למאסר עולם פלוס קנס. עדיף משיעור כימיה, זה בטוח. אני חושב שאשלח את עצמי לעכו"ם כדי שישעבדו אותי. עדיף משיעור כימיה- זה בטוח. אני חושב. עדיף משיעור כימיה- זה בטוח.

ולמה אין היא מופיעה,

אותי להציל מתהום הנשייה?

למה אין היא פותחת את דלת הכתה וקוראת-

"מי ניפץ את שמשת החלון של המנהלת?".

אולי אחטוף עונש כבד ואכזרי,

ואולי לא איראה עוד כמו שאני,

אך כל זה כאין וכאפס לעומת העונש המרוח,

ושמו שיעור כימיה. זה בטוח.

אני חושב ש... סוף-כל-סוף הפעמון מצלצל, ואני יוצא מהשיעור. עוד יבוא גואל.