בסד
גרגרירים
אז מה אעשה? שאלתי אותה, תוהה שוב האם הייתי צריך להתייעץ בנושא כזה חשוב עם מישהי שלא מכירה אותי.
ובכלל, עם מי אפשר להתייעץ בנושאים כאלה? אחרי הכל, עצה היא השפעת נסיון החיים שלך על האחר, וככזו, אין ביכולת אף אדם להשפיע נסיון חיים על שאלות רחבות אמיתיות. כך שנותרו רק תשובות ככל אדם לעצמו ותשמע, זה תלוי, ותשובות כאלו אני יכול לתת לעצמי, תודה רבה.
היא הביטה בי, ודאי תוהה מה לענות לברנש מוזר שצץ מאי-שם עם סיפור חיים ובקשת עזרה. צא, צא לגן העיר ומצא כמה גרגרירים היא ענתה בקצרה, ואני יצאתי.
גרגרירים אמיתיים קשה למצוא, כך היא אמרה. היא כנראה צודקת. מעולם לא ראיתי אפילו גרגרירים מזוייפים וודאי שלא גרגרירים אמיתיים.
למעשה, הדבר היחיד שידעתי על הגרגרירים היה שצריך לאסוף אותם ממש באיטיות עם מגנט חזק. התיאור בחוברת המצהיבה שקיבלתי ממנה היה מפורט יותר.
מתברר, שכדי למצוא אותם צריך מצפן מאד עדין. וכשהחץ של המצפן כבר לא מתנדנד ואתה בטוח שמצאת גרגריר, אתה צריך לקרב את המגנט למצפן של הגרגריר עצמו, ובדיוק בשניה בה הם מבולבלים אתה צריך לפנות למקום אחר והם כבר יתפסו אותך. הם לא הגיוניים במיוחד הגרגרירים האלה.
הגעתי לגן העיר, המצפן בכיסי. האווירה מסביב היתה סתווית טרייה. הקור התנהג כאורח שמגיע לבית בפעם הראשונה, מתעלם מכך שלא יודעים איך לקבל אותו ונשכב על הספה מבקש כוס תה. חלק מהאנשים רעדו בבגדים קלים מדי וחלקם כרעו תחת שכבות חורפיות לא נחוצות. הדובדבן שבקצפת היה דוכן הגלידות שבראשו עמד מוכר קופא מקור.
ניגשתי אליו כדי לשאול אותו היכן ניתן למצוא גרגרירים אך לאחר שהעיף בי מבט תוהה עמום, פניתי ממנו כדי להתבונן בסוגי הגלידות החדשים. בעודי מתבונן בפרסומות הגלידות המקושקשות, שכחתי כבר מהגרגרירים ושקעתי בחישובים חסרי תועלת על כמה ´קורנטו גדול´ יקר מהרגיל ביחס למשקל שלו.
החישובים האלה נקטעו כשמישהי נעמדה לידי, מביטה בי כמחכה שאדבר.
שלום, פניתי אליה.
היה זה נראה כאילו המילה הבודדה הזו הפשירה אותה. החל מעיניה ושפתיה שהעלו חיוך רחב וכלה כנראה במיתרי הקול שלה אז זה אתה, נכון? ישר זיהיתי שזה אתה. לפי הסוודר
אין לי סוודר הבטתי שוב על עצמי כדי לוודא את זה
נו, אמרת לי פעם שלא משנה כמה קר יהיה אתה לא תלך בסתיו עם סוודר
אה, נכון עניתי, מנסה ללא הצלחה לשים את האצבע בדיוק על הזמן והמקום בו זה נאמר.
היה רגע של שתיקה מביכה שנקטע באז נשב? שלה. התיישבנו על ספסל במרחק מה מדוכן הגלידות. רגלינו הוקפו בעלים במחול צבעים צהבהב-אדמדם, ניסיתי לגרוף אותם ברגלי, מחפש אולי אמצא את הגרגריר ביניהם.
איני זוכר איך נראתה. היה לה שיער זהוב, את זה זכרתי כי חשבתי שזה בדיוק הצבע שמתאים לגרגריר, יהיה אשר יהיה, אך מלבד זאת איני זוכר דבר.
דיברנו, בתחילה רק תשובות קצרות לשאלות שלה ואט אט רכבת השיחה האיטית החלה להגביר את הקצב כשהחלנו לדבר על מוזיקה, טיולים וכל אותם דברים לא חשובים שמשנים מאד כשבן ובת נפגשים. השיחה כמעט זרמה לה. כמעט, כיוון שקשה לנהל שיחה שוטפת אמיתית כשאתה מחפש כל הזמן גרגרירים אמיתיים. מה גם שגרגרירים אמיתיים קשה למצוא.
השיחה האטה עד כדי בלימה כשהיא קלטה שהנוסע היחיד על הרכבת לא מנסה להגיע לאן שהוא. אז כבר נדבר סיימה את השיחה, ללא החלפת מספרי טלפון או כל אמצעי זיהוי.
נשארתי לשבת, מחפש בעיני גרגריר פוטנציאלי כשבזווית עיני קלטתי אותה מתרחקת לאיטה ממני.
רק אז, רק כשהיא נעלמה, הצצתי פנימה במצפן והבנתי.
הבנתי שהפסדתי גרגריר.
תגובות