בסיעתא דשמיא
התרוממתי ממקום נופלי, מניס פיסות אבק שנדבקו למכנסיי- בחבטות עזות על גבי הג´ינס הדהוי שלבשתי.
הסתובבתי באחת וראית את שביקשתי: המראה הייתה שם, והבית כולו השתקף אליי ממנה, רק- שזו לא הייתה השתקפות. זה היה הבית באמת.
איך עברתי את המראה?
הסתובבתי שוב והבטתי נכחי. הייתי באמצע מדבר שומם. "זה העולם שמעבר למראה? אצל אליסה זה היה קצת שונה, לא?".
חיכיתי זמן מה לתשובה, וכשזו לא הגיעה- הסתובבתי שוב לעבר המראה וחבטתי נואשות, מנסה למצוא את אותו הפתח הארור דרכו הגעתי.
"פתח אוורור? במראה? אתה אידיוט או רק משחק אותה?".
הסתובבתי לשמע הקול- מה גם שקרא את מחשבותיי – אמנם בקצת אנאלפבתיות, אך עדיין, - וגיליתי את עצמי מסתכל על זקנה חביבה בשנות השמונים לחייה.
"שמונים? אני בת ארבעים ותשע!".
בהיתי בה בהלם. מזדקנים כל-כך מהר בעולם שמעבר למראה? מה אליסה חיפשה שם? ואיפה לוח השח-מט הגדול?
"אשקוקי! דבר עברית צחה!" אמרה הזקנה. "ואני לא זקנה! אני בת ארבעים ותשע!".
הבטתי בבלק-אאוט גמור ותהיתי מה לעזאזל לענות לזקנה. "אתה קשה קליטה, או מה? ארבעים ותשע זה זקן בשבילך? בן כמה אתה, שנה?".
"חמש-עשרה וחצי!" עניתי כשמצאתי את קולי. "מה זה למצוא את הקול? הוא אבד לך אי-פעם?" שאלה הזקנה... סליחה, האישה.
"אפשר לדעת איפה אני?" שאלתי.
"כן!" אמרה האישה, והלכה לה.
נפלא. הלכתי לאיבוד, והנשים הזקנות החביבות שאמורות לומר לי מה הדרך הן בכלל לא זקנות, בכלל לא חביבות, ובכלל לא אומרות לי מה הדרך. ובכלל אני לא יודע איפה אני חוץ מזה שאני באיבוד!
האישה הסתובבה ואמרה: "יפה! אולי אין לך קליטה כל-כך קשה כמו שחשבתי! אתה אכן באיבוד. מכיוון שגם אני פה, כמו שאתה רואה- זה אומר שגם אני איבדתי את הדרך, ולכן איני יכולה להראות לך אותה. רוצה לחפש את הדרך יחד איתי?".
הסכמתי, וכך הלכנו שנינו לחפש את הדרך.
הודים היו אומרים לנו שחיפשנו לשווא- כי הדרך היא בליבנו, ולא צריך ללכת רחוק כדי למצוא אותה. אך האמת היא שחיפשנו אותה לשווא כי באיבוד אין טעם לחפש דברים- הם תמיד הולכים לאיבוד.
בדרך פגשנו פאטה-מורגאנה. היא הייתה ממש נחמדה, והסכימה לתת לנו מים כשביקשנו. אבל אז חיפשנו וחיפשנו אותה כדי לקחת ממנה את הבקבוק ששלחה אלינו, ולא מצאנו.
"תגידי," התחלתי לומר, והאישה ענתה לי- "השם שלי הוא שלומציון. קוראים לי שלומצי הזקנה. אבל אני לא זקנה, אז אני ארשה לך לקרוא לי סתם שלומצי!".
בהיתי בה בפה פעור.
"לא." היא אמרה, "יהיו שאלות שאם תשאל אותי אני לא אדע. כמו: על מה אני חושב עכשיו. המחשבות הן משהו חסר זמן מוגדר! כל רגע הן עלולות להשתנות, ואתה גם יכול בקלות לשקר ולחשוב משהו שאתה בכלל לא חושב עליו!".
טוב. מה שתאמרי.
המשכנו בדרכנו. זאת אומרת- לחפש את דרכנו.
לאחר שעה קלה... "מה היא שעה קלה? יש לשעה משקל? אתה מוכן לדבר עברית כמו שצריך, בלי הסלנגים והניואנסים המפגרים של סופרים מפגרים שמחפשים מטאפורות יפות?".
לאחר זמן מה התייאשתי ועצרתי בחיפוש דרכי. "אני לא יכול יותר!" אמרתי לאישה, שהרימה את ידה, ואמרה- "כן, אני יודעת! אתה לא תכננת לנטוש אותי, אבל אתה עושה את זה בחוסר ברירה, אתה רוצה לאחל לי הצלחה בדרכי ועד מאה ועשרים, ושאני אגדל לחופה ולמעשים טובים. ואופס- איזה חוסר טאקט לומר לי לגדול וכולי. בסדר!".
הסתכלתי עליה בתדהמה.
"זה לא מה שהתכוונתי לומר!" אמרתי.
עכשיו היא הסתכלה עליי בתדהמה.
"לא?".
באותו הרגע מצאתי את הדרך שלי, ולפני שהספיקה ללכת שוב לאיבוד, עליתי עליה וחזרתי לכאן. אני יותר לא מוכן להסתכל במראה.
טוב. גם החצ´קונים הם סיבה טובה לכך, אבל פחות יצירתית.
תגובות