נקודות שחורות קטנות התעופפו מול עיניה כמו כוכבים לאחר מכה רצינית בראש. ובאמת האנגאובר רציני התפשט בגופה, כאשר מלים התחילו להתבהר מול עיניה במחול מכשפות רצחני, הנראה כאילו החליטו לכשף אותה במלים קסומות בניגון עתיק של ישיבות אשר באווירן נישא ריח טחב וזיעת גברים רוכנים על... "אאוץ´!" היא אמרה, כשהרימה את הראש מהגמרא הפתוחה עליה רכנה ונרדמה- והבינה שאלו היו המלים המכושפות שהקסימו אותה.
"זיעת גברים?" חשבה לעצמה, "פלא שכואב לי הראש?".
היא סגרה את הגמרא בטריקה. היא הרגישה כמו ילד קטן בליל-הסדר, מצפה בקוצר רוח לבואו של אליהו הנביא. הוא לא הגיע. אם היה מגיע- הגמרא הייתה כבר מונחת על המדף בספרייה.
היא ניסתה לסדר את המחשבות בראשה, בעודה עובדת בצורה מכאנית-כמעט על תחילת היום השגרתית שלה: החזרת הגמרא, הוצאת ספל, שניים קפה, אחד סוכרזית, שליש מים חמים... המלים האלו כמעט לא נגעו אליה כשנזכרה בעוד פרטים...
המלים היכו בה פתאום, בלי הכנה מוקדמת. "כל המלמד את ביתו תורה...". "יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים...".
"זיעת גברים?" חשבה, "שילכו להם לאכול בזיעת אפם! את הלימוד הם יכולים להשאיר לנו!"...

חודשיים לפני-כן.
סיום.
של מסכת "סוטה". הציטוטים העלו בה כעס רב. זאת אומרת: העסק הזה הוא בכלל באמצע פרק שלישי! מה דוחסים אותו לסיום המסכת? כאילו כל הרבנים התאחדו בדעה שצריך לזרוק את האישה בפינה האפלה בה שומרים על החמוצים מפני השמש, ולאסור עליה לצאת משם – אלא אם כן זה להתפנות.
והוא הצטרף לחגיגה, על אף שסיים את המסכת הזו כבר מזמן. "נשים דעתן קלה עליהן" הוא אמר, בטון מבודח. היא הטיחה בו מלים כדרבנות, והוא לעג לה, ופשוט ענה: "חייך שתיכשלי בדבר!".

היא הניחה את ספל הקפה על השולחן, וניסתה לאחות את השברים בזכרונות, כמו בחיי המשפחה שלה. בעלה ביקש את זה! איך הוא היה יכול?
המלים היכו בה בעוצמה. "ואל אישך תשוקתך"... למה היא הרגישה אחרת?

לאחר יומיים היא התחילה בעצמה. מסכת סוטה. תמיד היא צחקה שבעלה צריך תשומת-לב, ולכן הקדים את "הדף היומי" בחמישים דפים לפחות. הוא כבר היה באמצע גיטין כשהיא הלכה לשיעור היומי במסכת סוטה.
ושם היא פגשה אותו. הוא ישב תמיד קרוב לעזרת נשים, מביט מדי פעם באשתו ובבת שלהם, רומז שהוא רוצה להחזיק אותה. זה הדהים אותה. גבר שרוצה להחזיק תינוקת? אין לזה ערך בבורסה אפילו! ובטח שזה לא עונה להגדרה של לימוד-תורה...

היא שתתה את הקפה. האם זה הסוף? סיום? צריך לומר קדיש? הקונוטציה המיידית זיעזעה אותה. היא הניחה את הספל בכיור והלכה לחדר השינה. הדמיון ניצת בה שנית, בוער ללא רחם.

טלפון בלילה. בעלה במשמרת בבית-החולים. הקשר כבר מזמן עמד מלכת, כשגילו שלא יהיו להם ילדים. היא חשבה שהוא חשד כבר אז- כשהתחיל ללעוג לה בסיום שלו. ידע שזה לקראת סיום.
היא ענתה בעייפות, מצפה לשמוע את קולו בצד השני, מספר לה על הניתוח המסובך שהוא חייב להישאר בשבילו. היא ציפתה לטקס הרגיל של "תעשה חיים" עם הגיחוך הקבוע על השנינות הבלתי-מתוחכמת, והניתוק הבלתי-נמנע, של התקשורת הכללית שביניהם. סיום.
אבל הקול בצד השני היה של גבר זר. רק לאחר כמה שניות היא קלטה שזה ההוא מהדף היומי. אשתו עזבה. עם הבת.

היא נשכבה על המיטה, והרימה את שפופרת הטלפון בעיניים דומעות. מכאן הכל התחיל. למה? למה היא הסכימה להיפגש איתו? כל ההתרסות שלה עלו לנגד עיניה, במכה צורבת של אשמה. במקום לקיים "בעצב תלדי בנים" היא מקבלת סתם "בעצב", ושלב הטלת-האשמה-על-מישהו-אחר מתחיל...

"חייך שתיכשלי בדבר!". המלים הידהדו באוזנה כשהסכימה לפגישה אצלה בבית בעוד שעתיים. היא מצאה שעיר לאשם בדמות בעלה.
בצורה סמלית ביותר, היא לקחה את המסכת הראשונה שעלתה בידה – זו שנשארה עוד מהחזרה שלה על הדף היומי בבית – מסכת סוטה, והתחילה ללמוד בציפייה לפגישה.

הוא לא הגיע. היא החזירה את השפופרת על כנה, בהבינה ששום-דבר לא יעזור. אולי אשתו חזרה אליו. אולי הוא החליט שהוא לא רוצה להסתבך עם אישה נשואה.
למה היא לא הרגישה אחרת?
היא הלכה בחזרה למטבח.
כוס של אליהו על השולחן – מצפה שיגיע ואיננו. היין גרם. קלקול. סוטה. נזיר.
"שילכו כולם לעזאזל!" אמרה, ושתתה הכול בלגימה אחת.

נקישה בדלת.
היא התעוררה בבהלה עם ההאנגאובר השני שלה להיום, ונזכרה בכול. הוא לא הגיע.
הדלת נפתחה, ובעלה נכנס עם החיוך הקבוע שלו. ה-ו-א הגיע.
היאנחות קצרה.
"תקשיבי...".

היא לא בכתה. היא די ציפתה לזה, למען האמת. לפחות היא לא תסבול מחיים של מסורבת-גט. יום אחרי-כן, היא התחילה מסכת גיטין.

סיום.