שמנדריקי המהוללים, לקראת ימי בין המיצרים הקרבים... אינני זוכר מתי היה ביקורי הראשון אצל הדוד סימון, כשם שאינני יודע פרטים נוספים על חייו או על משפחתו. בודאי יתפלא הקורא אם אגיד, כי פרטים אלה גם לא היו חשובים לי מעולם. כה מורגל הייתי לילך אצלו, להתפתל בסמטאות נחלאות אל דירתו הקטנה והצפופה, לישב ולהנות מאורו הקורן- עד שפרטים אלו היו קלים בעיני. ביקורים אלו, על אף שהיו ביקורים של סתם יום חולין, לא קבועים היו ולא מתוכננים, תמיד היתה סביבם הילת חגיגיות רבה. דודי סימון התנגד שאודיעו בטלפון על בואי, וכשהעזתי פעם לשאלו מדוע, הוא טען בפני כי אם לא ידע על בואי יוכל לקוות בכל בוקר כי באותו יום אבוא. כמה מלאים היו ביקורי אצל הדוד סימון. יושבים היינו בחדרו הקטן, והוא מגיש בפני תה נענע ועוגיות מתקתקות (שבועות מספר לאחר מותו הגישה לי שכנתי עוגיות כאלה, של הדוד סימון, ואני שאלתיה בפליאה היכן קנתה אותם. מה מוזר היה בעיני שעוגיות אלו היו נמכרות במאפיה, וכל עובר ושב היה יכול לקנותם, ולא נאפו במיוחד בשביל דודי סימון), ומשוחחים היינו על ענינים שעמדו ברומו של עולם. עניינים אלו היו ידועים לו בוודאי מן הטרנזיסטור הישן שהוצב בפינת חדרו, שכן בשנותיו האחרונות לא הרבה לצאת מחדרו בסמטת שלוש, ואינני מוצא דרך אחרת שידע על כך. בין כך ובין כך, סימון היה שואל אותי מה דעתי, ואחרי ששטחתי בפניו את הדברים ששמעתי מפי אחרים (שכן לא היה במוחי ליצור דעות משל עצמי), היה מכחכח בגרונו מספר פעמים, מיטיב ישיבתו על הספה הפרחונית, ומסביר לי בנעם ובתקיפות את מחשבותיו. לא לחינם חשבתיו לחכם באדם. אך חלק זה היה הקטן וחסר החשיבות בביקורי. לא זכור לי ביקור אחד בו לא שמעתי מפיו סיפור על עירו ירושלים. עומדות היו רגלינו בשערי סיפוריו בירושלים הבנויה, ואוזני כרויה ומשתוקקת לשמוע ממנו סיפורים על העיר שחוברה לה יחדיו. יחד היינו מהלכים אחרי עזא והארון, ומיכל היתה צוחקת לנו מן החלון. חביבה עליו ביותר היתה ירושלים בימי שלמה, והוא היה לוקח אותי איתו אל בית המקדש שבנה קהלת, ואחר כך היינו יוצאים ורואים במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. דמעות זלגו מתהומות עיניו כאשר נאלצנו לעזוב את ירושלים ולגלות בבלה, והיה נדמה לי כאילו תלה כינורו על ערבה. מכאן חזרנו עם עזרא ונחמיה, וכל קמטי פניו נכרו וד יותר כאשר זעם על אותם לווים אשר לא רצו לשוב למשוש תבל. וכך היינו ממשיכים, הוא מספר ואני מפליג אחריו, פותח אליו זוג עיניים ילדיות ובלי משים עובר מתקופה לתקופה, משוכנע כי הנני שם. כאשר הייתי נער צעיר, ומורגל הייתי לבוא עם אבי לביקור אצל הדוד סימון, הייתי בטוח כי ירושלים-של-מעלה עליה סיפרו לי בכיתה מצויה בדירה הקטנה בנחלאות, וכל שאר בני העיר מצויים בעולם ההבלים של ירושלים של מטה. וכאשר גדלתי, ואבי לא ידע על ביקורי אצל סימון, ואחרי ביקורי אצלו הייתי נדחק בין המון עם חולי באוטובוס, ואנוכי אפוף קדושה, טענתי בגין ירושלים של מעלה רק אוששה. אך השיא בביקורי, למן קטנותי ועד ביקורי האחרון אצל סימון, היה המבחן שערך לי בסוף הביקור. חששתי ממבחנים אלה כשם שלא חששתי מאף מבחן שנערך לי בימי חיי. כאשר אמר: "ועכשיו, הבה נראה כמה אתה מכיר את יפה נוף שלי" , החלו ברכי לרעוד וזיעה קרה נגרה על מצחי. לא משום הפחד מהמבחן עצמו, אלא מן החשש שמא אאכזבו. פורש היה בפני את ידו הימנית, יד פועל זקנה ותשושה, כאילו היתה זו מפה של ממש, ובידו השמאלית היה מצייר ברוחי רחובות ובוחן אותי. "ובכן, זה רחוב בצלאל" היה מראה לי בתנועה זריזה, "וכאן הגענו לשדרות בן צבי. איזה רחוב יוצא מכאן?" ואני הייתי מגמגם ואומר: "לוד?" (תמיד בסימן שאלה). "כמ-עט, כמ-עט" היה מחייך אלי, ספק צוחק ספק גוער "אבל קודם הכרח הוא לך להכנס לרחוב שבזי, ולאחר מכן דרכך סלולה ללוד". זוכר אני את עצמי מהלך ברחובות העיר ומשנן יוסף בן מתיתיהו מתחבר לאלפנדרי, או יושב מעל מפה וחוזר ואומר כי כאשר יוצאים מרחוב ישראל פישל אשר בשכונת הבוכרים, אפשר לפנות או לעזרא או לנחמיה. מביקור לביקור נעשו בחינותי קשות יותר ויותר. עברנו בין השכונות, וסימון לא הסתפק ברחובות היוצאים מרח' הנביאים אלא דרש ממני לדעת כל סמטה וסמטה ברובע המוסלמי של העיר העתיקה, שלו. מרים ועצובים היו עליו ימי בין המיצרים, ובתוכם תשעת הימים הראשונים של חודש אב. לו היה נכנס אדם זר אל ביתו בימים אלו, היה משוכנע כי זהו בית אשר יושבים בו שבעה על מת. מקבל היה פני בעצבות, פניו נפולות, ופותח בפני פרק חזקת הבתים: "תניא אמר ר' ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אלא אין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה". מכיר הייתי בעיניו כי גזר הוא על עצמו חיי צניעות ואבל שכאלה, ומצטער הוא כל כך על הציבור אשר אינם עומדים גם בתשעה ימי אבל בשנה. סימון התייחס בכובד ראש כזה לחורבן כאילו היה מבני הדור ההוא, והלך עם ר' עקיבא אז וראה שועל היוצא מבית קודש הקודשים. כמה הרגיזוהו קמצא ובר קמצא, שהחריבו את עירו. הוא לא היה נותן בנפשו לרגוז עליהם, רק אני תרגמתי זאת בעבורכם, שכן אילו היה מורגל ברוגז בודאי היה מתרעם על ענין זה. וכי איך ירגז? בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים. ולאחר שהכניסני בבעיותיו, היה מבטל בהנפת יד שמאל את הדברים שאמר, ופורש את ימינו: "ועכשיו נראה כמה אתה אוהב את טבור הארץ. אלו שתי סמטאות מתחברות בין הרב שמואל סלנט ודבורה הנביאה?" ואני הייתי נאנח וממלמל, חנן ואדמון. וכמה התעודד מן ההפטרות שהיו אחרי כן. גם כשהקשתה עליו מחלתו לזוז, מקפיד היה ללכת בשבתות אל בית הכנסת הקטן שהלך אליו כל ימיו, ושומע את דברי הנביא. "שמעת מה הוא אמר?" היה מחייך אלי, וגומת החן הקטנה שלו קופצת אלי, ומההתלהבות בדבריו יכול הייתי לחשוב כי מתכוון הוא לנאום המעודד שנשא ראש הממשלה רק היום, והוא מצביע לי בתנ"ך עתיק, ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ. ואני הייתי שמח אתו בשמחתו, ומתנחם עמו בנחמתו, ומיד מראה לו כיצד מגיעים מרח' דיסקין לרח' הגר"א. ביקורי האחרון אצל סימון היה בבית החולים בהדסה עין כרם, כאשר גברה עליו מחלתו ובהיר היה לאלו שאינם מאמינים בנסים, כי ימיו ספורים. בכניסתי לחדרו הזהירתיני האחות כי יד ימין שלו משותקת, והוא אינו יכול לדבר. ואמנם, יד ימינו נחה כאבן שאין לה הופכין לידו, ומיתרי קולו לא היו נפרטים, אך אני יכולתי לראות בסימוני שפתיו את ארבעת הרחובות שיוצאים מרחוב בהר"ן, ועניתי לו במהירות: החרש, המלאכה, המסגר והרקח. ונדמה היה לי כר' עקיבא בשעתו, אשר כל ימיו הצטער מתי יבוא פסוק לידו וייקימנו, וידעתי כי הוא- דודי סימון- זכה, שכן יד ימינו כבר נשכחה ממנו. והוא עדין זוכר.