בס'ד
אולי זה לא קשור אבל זה הזכיר לי קטע משיר מאוד אהוב עליי של לאה גולדברג :
"...לבל יהי יומי
עליי כתמול שלשום
לבל יהי עליי
יומי הרגל"
אם ואולי נשים יותר על מה שהיה יהיה ועכשיו אולי לעולם לא נרגיש מורגלים לחיים.
מקסים.
(לא משנה. שאלה מוזרה, כשחושבים על זה.)
למדני לתחום את העיתים, אליל הזמן
כמו אותה צפרדע הקופצת מאבן לאבן
בלי לפתוח שום קופסה טמונה
לחלוף הלאה
לשכוח את התמונה.
[ליצירה]
בס'ד
אולי זה לא קשור אבל זה הזכיר לי קטע משיר מאוד אהוב עליי של לאה גולדברג :
"...לבל יהי יומי
עליי כתמול שלשום
לבל יהי עליי
יומי הרגל"
אם ואולי נשים יותר על מה שהיה יהיה ועכשיו אולי לעולם לא נרגיש מורגלים לחיים.
מקסים.
[ליצירה]
למה?
(לא משנה. שאלה מוזרה, כשחושבים על זה.)
למדני לתחום את העיתים, אליל הזמן
כמו אותה צפרדע הקופצת מאבן לאבן
בלי לפתוח שום קופסה טמונה
לחלוף הלאה
לשכוח את התמונה.
[ליצירה]
---
אני מתייחס רק לשורה הראשונה, ששבתה אותי.
זה ממש מזכיר לי את הרגעים בחורבות בית-הכנסת בסוסיא, בסיור, לפני שהגיעה כל הקבוצה, כששהיתי שם לבד, צופה על יטא, אוכל את השקט, מתקיים.
[ליצירה]
זה מאוד נחמד ויפה,
מצחיק וכיף לקרוא,
אבל מאחורי זה מסתתר משהו מאוד עצוב: הביורוקרטיה הבלתי-נסבלת של התפילה. אני מעדיף להתפלל מהלב ולא מהסידור, אבל אני כבול כרגע.
(והיה שם מסר גזעני על ערבים שמאוד סלדתי ממנו, גם אם זה בצחוק)
תגובות