מ(ה)פחי נפש....

אבא... כואב לי... אני לא יכול יותר... אני לא רוצה יותר... לא אמיתי יותר. בטח שאני רוצה! כל הזמן רוצה... ברגע האשמה שאחרי חטא הסוקל השורף ההורג והחונק, ברגע השקט כמוות לבדו של חשבון נפש בלילות נדודי שינה, ברגע צורב בדמעות של דם ואש החורטות על פני ב'שומע תפילה'. בטח שאני רוצה. אבל רק אז אני רוצה... בשלושה רגעים הארוכים כשלוש שניות הקורעות נפשי במפץ גדול בכמיהה לבריאה מחודשת... רוצה. מן השפה ולחוץ, מן הביינישיות ולחוץ, מן האמונה ולחוץ - מן ההצגה ולחוץ. בפנים? דבר איינו לחוץ... כמה כתמי גז קוסמים מערפילים ומסתירים את גיא-בן-הינום השוכן בקרבי. ריק. ריק בפנים. ובתוך הריק הזה הכל נמצא. השגרה, הנוחות, הדאבות... ומִתַחְתן מבעבעים רצונות. הרצונות חסרי הרצון, הרצונות האמיתיים. המחשבות הקשות, הרעות, חילוניות, חולניות. כמו חול טובעני שבו טבעתי כבר מזמן, כופות הר כגיגית על חיי, המאיימות להתפרץ כגעש ברגע שתמצא הפרצה כחודו של מחט אותו הן צריכות בשביל להשתלט על חיי. בפנים אין כלום. אמת לא תמצא - בחיים שנויים במחלוקת, קרועים וכפולין בדמותן, החוץ והפנים. בתוך התכסות צמר של רחלים, הזאבים אורבים לטרף ומאיימים על עולמי. בטח שאני רוצה! ואין זו חכמה... בתפילה... במחשבה.. ברעיון... באידיאל... בישיבה. על הבמה, בהצגה. אך בחוץ, מעבר לבועה, זו שבפנים תתנפץ... אט אט תעכל כל חלקה טובה עד לאותו רגע מר שישבור כל הכלים בחטא של ממש. ואף אז... כשנצוץ הרהור של תשובה יבריק, שרצון אמיתי יעלה שוב, אז כבר סיכוי לא יוותר, 'רזיזטנס איז פיוטייל' לו יאמרו, 'אתה כבר שייך לנו' אותו יענו. עד שלכאן אחזור, והחליפה שוב אלבש, באצטלה הצדקת שוב אתעטף. - אך אדע, שברגע של איבוד דעת, ברגע שהשליטה על פנימיותי תתערער אחזור מאות אחורה לברבריותי... מוואלקן לרומילוס, ואף יותר מכך... אין חכמה בחיי, אבא, כי אם רק משחק. ושקר מוצלח. ואתה יודע את כולם. איך אוכל לזאת להסכים? איך אוכל לחזות באמת של דין בעמק עצמות ללא עור וגידים, בית קברות לפילים, איך שווה לי היווצרותי, ללא ידיעתי והתקדמותי? איך שמסיבה עלומה זאת אני יודע, איך שמדבר לא מובן עטי בידי והדיו נשפכת כדמעות... דמעות יודעות, מייסרות. דמעות שזוכרות את אותם הרגעים בו הן זולגות, את אותם רגעים בו הן רוצות - רוצות מכל דבר אחר בעולם - אותך, אבא. ומתוך כל בני מרון שבעולם - דווקא אני, דווקא אותי - חרף הכל ועל אף שכלום - עלי חמלת. אותי זיכית ובחרת באהבתך ליידע את בעייתי שלי, את משחקי והצגתי... לדעת הרע ולזכור את רגעי הטוב... לחוש עציבו דטחול וכעס דמרא כבאש גהנום, אך להשען בדמיוני על רגעים הקצרים כבריאה, בגן עדן של שבת. ואותי ידעת. ידעת את כולי, את שמחתי ועצבי, את מעשי ורצוני, את המשחק והאמת. אמת, אמת שאילנו הטחת וצווית 'אמת מארץ תצמח'. מתוך הארץ הזו היא תצמח, משורשיה תחת האדמה העמוקים ביותר... ומאין תמצח? חפש בכל חדרי בטן. וצפה בהצגה... ראה את החיסרון והקלקול, את ארס הנחש המייאש, המייבש כל מעייני תהום - ראה אותי בכלימותי ובמערום רוחי... - אך כמוני אל תעש. עלי הבט אחרת. לא בעיניים יוקדות דין, הדורשות לאין סוף, המצפות ללא פחות מהכל בגובהי מרומים. אנא, עלי הבט ברחמים. ראה באמת! כמוני אל תתייאש. הבט היטב! בחון כליות ולב. תחת כל המעטים, מעבר לכל שניתן לראות - שם, באבני שיש טהור, אל מקור מים חיים - היכן שרק את יכול לראות - שם. שם מצא אותי. אמת שלימה, שלך, שרק אתה יכול להבינה, שם תמצא את רצוני גלוי וידוע ללא שום מצגות לפניך. רצון הדבק בך. ומשם העלני.

אנא, אבי, אלוקי. נשא אותי על כפיך, משוך אותי בידיך - במסילתך אליך. בתוך כל שטף של חֶסֶדֶ - מלא אותי גְבְורְהְ. הצמח בי תֹפֹאֹרֹת. זכה אותי לגואלני בכוח וביכולת - אילך להקריב את רצוני, כאיל אחר, שתרד עלי טהרתך.

שאפסיק להציג - ואתחיל לשחק. לִשְחֹק. [שונא את הח ֹ לם הזה!!] בשמחתך, לנִצִחִ.