אך אתה ידעת למוגג את העצב עת פשה בתוכי וכיבה והבנת היטב רגעי צער וכאב תהיות נפשי האבודה. עיניך ידעו ללטף בתבונה כל הרהור של תקווה במוחי והשכלת הבין התפרצות של שמחה או שניות בן כה תש אז כוחי... כיוונה של דרכי הכרת- כה וודאי בלי חצים או מפה מכוונת, ומצאת אותי ברגעי ה"אולי" עת תעיתי וכשלתי נופלת... בידך הבוטחת אספת תפילות שפיזרתי בדעת מוסחת, ונתת לי צרי, מרפא לצרות ברגעי האימה והפחד... כשהכעס שבי איים לחלחל ולהרוס כל חלקה בתוכי מבטך הרוגע, כנביא מתפלל השקיט סערות נשמתי. אבל מול השקט האלם אך זועק כשחפצתי להניח ראשי הבטת בי מבולבל ותוהה ו--- יצאת מכאן חרישי.