יעקב בן מוחא הגמד הקטן שהיה מסתובב ברחובות עם בקבוק ליטר מי ברז מינרלים ומשפריץ על הולכי תנועה מקריים ישב על המדרכה והביט חסר אונים על עבר האופק. באופק הרחוק התנהלה מלחמת כבוד בין שמש צהריי מדבר יוקדת למגדל משרדים חדש שמאות עובדי לגו זעירים עמלו בתזזיות להגשים, והיו גם אנטנות על רקע לא עננים ושמיים כחולים, אבל לא כחול יפה כמו זה שהיה נגיד על החושן של הכהן הגדול, כחול פחות מעורר כבוד, כזה-כחול חרסינה זול-כזה. נו, אלו היו צהריים שיגרתיים בהחלט, אפילו יותר מהרגיל, כך שאני מניח שהרבה דברים נוספים היו יכולים להתרוצץ באופק, כמו להקת אווזי בר נודדים או מטוס קרב סודני אבל יעקב בן מוחא הגמד הקטן לא שם לב אליו כי מבטו היה נשוא אל עבר האופק הקרוב, ומשם אל מוחו של בן מוחא וחזור חלפה המחשבה ברוח המדבר החמימה: " רק שלא ימות עליי הטר... רגע, אבל זה עוד מעט. כמה שעות קודם לכן עמד יעקב בן מוחא הגמד הקטן באמצע כביש ברחוב ווינגייט 34, עיניו הקטנות מתרוצצות תחת השפעת אותו זיק מוטרף שהיה מופיע וכבה חליפות, וכל אימת שהעז איזה מתנייד רגלי או מכני לעבור את הגבול היה זוכה למקלחת של קללות ושפריצון מי עדן מהולים. לא ממש אותם מטורפים תמהוניים שהיו פורצים בחדווה במקבץ יריות אקראי, אבל עדיין מטרד לא מבוטל, ומוזר אך נראה שאיש לא ממש העז להתעמת איתו, לא מתוך רחמים כמו מתוך אי הרצון להחקק בזכרון השיכוני כזה שהחטיף לחצי מטר של איש שהתיז קצת מים. בכל זאת, גם חתולי רחוב מציקים ולרוב כבר לא סוקלים אותם. נראה שהכול קיבלו עליהם את חריקת הצהריים הזו כשמעבר לסיבוב הגיח הטרקטור של חברת החשמל. כבר כמה זמן שאחת לכמה ימים הם הורסים משהו בשביל לבנות אותו חדש יותר, ובתוך כל מעברי הפאזה האלה הפך הטרקטור לאישיות חשובה של ממש. לפני כמה שנים כשהגיע מהכפר שגה במשפטים מתוך סרטים שראה, היה בטוח שהעיר מלאה בחלומות שבאחד מהם קיווה כי יוכל להשתלב, ומצא עצמו כמו כולם מרים צואה מהרחוב בכפתו הגדולה בשרות משרד התברואה. רק עכשיו החל לחוש סוף סוף כי הוא זוכה להכרה הראויה, ואולי לכן מראהו של גמד קטן במרכזו של הכביש אותו היה אמור לעבור נסך בו תחושת שיגעון קלה. הוא הרים את כפתו לשמיים ושאג בקול, אולם ליעקב בן מוחא הגמד הקטן היתה אינפקציה באזניים ונטייה מעצבנת לא לעשות דברים שהגיון מבין. הוא נעמד בברכיים כפופות, נעולות, וציפה לבוא הדרקון הצהוב. הטרקטור שכעת הבחין בכל העיניים הנעוצות בו מכל המרפסות שבעולם, אם בשעשוע ואם בתשוקה, המשיך בגרירה קדימה מתוך ידיעה שלאחור כבר לא יוכל לסוב- הכביש, כמו הסיפור, היה חד סיטרי מלידה. לו הייתי כלב רחוב שרואה את כל העניין מהצד הייתי בוודאי מצטער כל כך על שאבדה לי יכולת הראייה בצבעים עד כי לא הייתי שם לב לכך שהטרקטור האימתני ממשיך להתקרב לגמד, ונראה כי עוד רגע או שניים יעלה עליו וחסל סדר בן מוחא לעולם הזה, כשפתאום הידהד בראשו של יעקב בן מוחא, החברים קוראים לי קובי, קולו של מדריך הג'ודו שלו מכיתה גימל, שגילה אותם בסוד כי יוכלו לכל יריב בלי קשר לגודלו הודות למספר תרגילים אשר הוא עומד ללמד, ובפרץ אנרגיה ממוקד ביצע את תמרון "וו קאנג טאן" הכמוס על הטרקטור, או, כפי שזה נראה מהצד- שם לו רגל. לרגע היה שקט, ואז נפל טרקטור על הצד ועשה כמה סדקים בכביש ורעש, ואז נהיה שוב שקט. ואחרי השקט שאחרי הסערה חזרה הסערה, כצפוי, נראה כאילו גרון קולקטיבי אחד גדול ירק אותה החוצה, מפזרת המון קולות מעורבבים וצעקות ותשואות ובכי אחד של תינוק רעב, והיו מן הסתם עוד הרבה גווני קול שאוכל לפרט לעין משועממת, אבל למה. על המדרכה ישב לעצמו יעקב בן מוחא הגמד הקטן וחשב "רק שלא ימות עליי הטרקטור." הוא גם חשב לעצמו על זה שהוא כבר בן חמישים עוד מעט, בשנה הבאה, ועל זה שיש לו קרחת, ועל כאבי הצד האלה שהוא חייב לבדוק מתישהוא. הוא חשב את הדברים האלה בצד, ליד המחשבה העיקרית, ומתוך תקווה שיוכל למצוא בהם איכשהוא מידע שימושי למצב הנוכחי. הוא עוד לא שילם חשמל, פעם הוא היה בפולין בטיול דרך מחנות ריכוז, הוא מתחיל להיות רעב, על השולחן במטבח חיכה לו צו ירוק. הוא היה פנצ'ר מעאכר בצבא אבל כאן גם הסתיים הידע המכני שלו, לא היה לו מושג איך לעצור השמן הזה שנזל מהטרקטור לתוך הסדקים. הגמד הקטן בעל לב הזהב לקח שלוק מבקבוק המים המינרלים, הסיר את חולצתו והספיג בה את שארית המים. הוא התפלל שפיית התעבורה תגיע לכאן בקרוב, היא בוודאי תדע מה לעשות. מישהו ברקע צעק משפט עם המילה "שגריר" בתוכו. הוא העביר את החולצה הלחה ברכות על גוף הפלדה הדומם.