מיגואל יושב במטבח עם הראש בין הידיים. סכין מטבח על השולחן, מגואלת בגבינה למריחה ואחוזי שומן למכביר. כבר כמה שעות שמתנגן לו שיר בכחול בראש, הוא מנסה לגרש אותו החוצה בנימוס, אבל מיגואל מעולם לא היה הטיפוס שמתמודד בהצלחה עם פולשים. כוס מזכוכית חומה ניצבת מספר סנטימטר לימין הסכין, שטופה בשאריות נוזל כהה. אולי דרך הפזמון החוזר הוא מוצא שלווה. "כשאני חושב על נשיקותייך במוחי אני רואה מנגינות..." מיגואל יושב בחדר קטן שנקרא לצורך העניין בשם הלא ממצה "מטבח". בדירות קטנות לעולם לא יספיק שם תואר אחד להסביר חדר מסוים. ידיו עדיין אוחזות בראשו, כאילו דבק מגע רופף הינו הדבר היחיד המשמש לחיבור בין צווארו לאותו איבר מכביד, מתפלש בהתנהגות שתביך כל אדם בר דעת וטסטסטורון. לשנייה הוא קם, לכבודי, ניגלה כסא: סתם כסא, ארבע רגלי ברזל וציפוי ירוק זול לריפוד ספוגי, לאלו הרואים בישיבה מטלה הכרחית יותר מאשר דבר שיש להתענג עליו כסא שכזה היה בוודאי מתקבל באהדה. "רוצה להנות, לזרוח כמו השמש, להיות האחד שאת רוצה לראות" אתה רשאי לחזור למצב ישיבה. תחת הכיסא קרעי נייר קטנים מתווים טריטוריה של מעטפה קרועה. שסע גס מתחיל בקיצה השמאלי ומסתיים היכן שהוא דרכה, וביחד עם טביעת נעל נראה כי סבלה דיה. נניח לה לעת עתה, לתמיד בעצם. המקרר קצת פתוח, איך הוא לא רואה את זה. כל החשמל בורח, זורם לאיבוד. המלפפון שבפנים נחמץ, שלא לדבר על שאר מוצרי הצריכה הרגישים גם כך. "רוצה לסרוג לך סוודר, לכתוב לך מכתב אהבה, לגרום לך להרגיש שאני גורם לך להרגיש חופשייה, רוצה לגרום לך להרגיש חופשייה..." הולכות להן גם המחשבות, החמצן, התמונות שנשתמרו בזכרון. " רוצה לדבר אלייך, לחפוף אותך, להתחדש אותך שוב ושוב" נשאר רק שיר של ג'וני מיטשל שגרם לי לחשוב אותך לפתע, ולקוות שאת לא ממש ממש צריכה מישהו כרגע.