כשאנשים בוכים,
אז לדעתי
הם הכי יפים.
כשאתה בוכה
הפרצוף שלך
מתאדם
ומתקמט
וזוויות הפה
קפוצות
והעיניים
טרוטות.
זה הכי יפה שבעולם
לראות אדם
שבוכה.
זה הדבר
שהכי מבטא
את היותך
אדם.
כשאני בוכה
אני הכי יפה.
די לך,
או,
די לך,
ילדה.
טל בת רא"פ
-
כותבת...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לא נכון. חולקת. בעייני זה הכי מכוער. ועצוב. ובכלל, זה נכון שרק אנשים בוכים [ולא חיות] אבל גם רק אנשים צוחקים. [ליצירה]
- [ליצירה] והרי דעת המישי: אני מסכימה בהחלט שבכי משחרר ומביע רגשות בצורה אמיתית, אבל קשה להגיד ש*זה* מה שהופך אותנו לבני אדם: דווקא האדם מתאפיין בשליטה עצמית, בניגוד לחיה, ששופכת החוצה את רגשותיה ויצריה בלי מודעות ומחשבה. גם אני מאוד לא מחבבת את השיר המצוטט בסוף, ונראה לי שזה "הו" ב-ה'. (מצטערת על הקטנוניות, כזאת אני). [ליצירה]
- [ליצירה] רעות, אם היית קוראת בעין רב יותר היית שמה לב לכמה דברים: כשאנחנו בוכים, אנחנו לא נראים הכי יפה שבעולם מבחינה פיזית, אך מבחינה מנטאלית, זה מה שהופך אותנו לברי קיום, כלומר, אנו מביעים את רגשותינו באופן שלא מחמיא לנו כלל בדרכים שאנו מנסים להיות מוחמאים מהם: דברים חיצוניים לנו כדוגמת איפור בגדים מותגים וכו'. כאשר אנו בוכים אנו מניחים לכל זה להישטף מעלינו על מנת להביע באופן הטבעי ביותר את רגשותינו העצובים לדג', כמו בשיר. כשאדם בוכה באמת, הוא עובר טלטלה רגשית לפעמים בלתי ניתנת לתיאור והוא מוציא אותה החוצה, גם מבחינת הורמונים בגוף שמצטברים בשעה של סערת רגשות, אך גם מהבחינה הזו שהוא מפקיר עצמו לבכי עצמו בהרבה מקרים. בכי משחרר. בכי מבהיר לכל מאן דבעי את הרגשתינו. הבכי הופך אותנו לחסרי הגנה. אנחנו עצמנו וזו ההגנה היחידה שיש לנו בעת בכי. לכן הרבה אנשים לא מוכנים שיראו אותם בוכים, כי זה נחשב לדבר שבחולשה. ועוד: בסוף השיר ישנו משפט המצוטט בחלקו משיר ילדים ידוע : "כשאת בוכה את לא יפה, את לא יפה. די לך או די לך ילדה". אני נגד לא להביע רגשות בגלל שזה " לא יפה" וכו'. אז חתמתי את השיר בכך שאני בעצם לא מאחלת לאף אחד לבכות מעצב אבל אם הוא כן מרגיש צורך לבכות, הדבר האחרון שצריך לעניין אותו הוא החיצוניות , שלו ושל אחרים כלפיו. רק שמחה! (-: [ליצירה]
- [ליצירה] טוב, אז כמה דברים: דבר ראשון, מישי, זה לא שיר ילדים. דבר שני, טל, אהבתי את הרעיון. דבר שלישי, אני כל כך לא מסכימה איתו. ראית את מפלצות בע"מ? לבכי, לצרחה, יש כוח. כי בהם אתה חלש, אתה חושף את עצמך, בצורה הטובה ביותר. בכי משחרר. בכי זה דבר חזק. אבל צחוק, פשוט צחוק, אמיתי, של אושר, חזק אפילו יותר. לא כי משהו הצחיק אותך, צחוק של אושר. אומנם, הוא יותר נדיר מבכי אמיתי, אבל הוא קיים, והוא הדבר ההכי משחרר שקיים, נטול המחסומים, הוא נפלא. זה מה שאני חושבת. דבר רביעי, אישית, שורות קצרות מידי ובערך מילה בשורה זה לא הדבר שאני הכי אוהבת, אבל זה מעניין גם ככה. [ליצירה]
- [ליצירה] רגעים קשים רגעים בהם אתה אומר "מישי צודקת". זה אכן "הו" ולא "או" (ואת אכן קטנונית, אבל גמני). וגם אם המילים לא מדהימות, הביצוע של תיסלם חביב ביותר (גם אם במקור זה לא שלהם). [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי. אולי מוזר להגיב באהבתי. התחברתי. וגם זה לא בדיוק. אבל אני מסכים לגמרי, שהבכי הופך אותנו לפגיעים, נטולי מסיכות ויפים דרך ההשתקפות הזו, כמו ילדים. אולי בכל זאת הייתי צריך רק לומר שאהבתי.. [ליצירה]
- [ליצירה] נכון שבבכי רואים את האדם כמו שהוא, אנושי, בלי כל המסיכות והמגינים. אבל לא רק בבכי. כשקרובים מאוד רואים את זה בכל דבר. כשרחוקים מדי גם בבכי לא רואים את זה. [ליצירה]
- [ליצירה] פוסט מודרניזם טהור... [ליצירה]
- [ליצירה] פסימיות הורגת. [ליצירה]
- [ליצירה] נשמת, לכן הוספתי בסוף שזה הרבה יותר עמוק מזה... ואני חושבת שכאן הויכוח הוא על מגדריות חברתית נפוצה ולא על האם ההלכה היא כך כך וכו'. ומשום מה, לא זכור לי שבמעמד הר סיני נאמר שאסור לבנות ללבוש מכנסיים, אבל לא ניטפל לקטנות... זה בכלל לא קשור לאמונה בקב"ה. וראיה לכך אפשר לראות ברבגוניות של הציבור הדתי/חרדי. לא הכל קשור למונותאיזם יהודי וזו אף יהירות להעמיד את זה כך. זה מקטין משאר הערכים. כל עניין אפשר לפתור בכך ש "אם את מאמינה וכו' אז למה את עושה אחרת מההלכה?". זה נורא קל לתת 'תשובה מוחצת' הנוגעת בענייני אמונה בסיסית. השאלות הן לא לגבי האמונה בא-ל אלא לגבי ניואנסים של ההלכה עצמה, ואני לא מדברת כאן על 10 הדברות (...) אלא על הלכות שנוגעות יותר לדברים הקטנים בחיים: כיסוי ראש, מכנסיים וכו' כפי שכבר הודגם בשיר. כיום, בחברה ששואפת להגשמה עצמית מלבד ההגשמה הלאומית-ציונית וכו', עלות יותר שאלות לגבי הסכמה עם אורח החיים הדתי-לאומי באופן כללי. דבר זה מתבטא גם בשאלות שנוגעות בלימוד גמרא לבנות, הבאת ילדים בגיל 'מאוחר', נישואים לאחר לימודים אקדמיים וכו'. לכן אני אומרת שזה קצת יותר עמוק מאשר אמונה בקב"ה כי ה'בעיות' לא נובעות משם או ברצון לצאת, במובן של התנתקות טוטאלית, מהדת, אלא מרצון לשלב בין הרגש הפנימי בתור אדם ובין חוקי הדת, כלומר ההלכה. עוד נגזרת לכך ניתן לראות בתנועות שקמו בתקופת ההשכלה ובעקבות עקרונותיה (שאנו חיים עד היום את ערכים אלו): הרפורמה והקונסרבטיבה. אז נשמת, חבל לפזר סיסמאות מפוצצות כאשר אנו עוסקים בנושא כל כך עדין. ועוד משו קטן לגבי השיר עצמו: זוהי לא דמות המתנחלת. יש עוד אלפי דמויות של 'מתנחלת טיפוסית' כך שהסטראוטיפ שכל כך שיבחו אותו כאן לא מדוייק לחלוטין, אלא משקף חלק קטן ולא 'מיינסטריימי' של המתנחלת. ועניין נוער הגבעות בכלל לא שייך לאותה קבוצה של בנות שהן כביכול מורדות. יומטוב... [ליצירה]
- [ליצירה] אז זה מה שעובר בראש של הבנים... [ליצירה]
- [ליצירה] אווווווווווווף. גם אני רוצה. (פתק וכישרון ...!) [ליצירה]
- [ליצירה] ובכן, רבותי היקרים, לא אלאה אתכם בהבאת ציטטות למינהן, אז סליחה מראש על חוסר התשובה האקדמית. שאלה: מה האל רוצה? תשובה: שנקיים מצוות? שנהיה אנשים טובים? שנממש את הפוטנציאל הגלום בנו על כל צדדיו או שנדע להשתלט עליו ונממש רק את רצון האל? ונניח שאין בחירה חופשית מוחלטת, כדעת הרודף, אז לשם מה הומצא החטא ועל ידי מי הוא הומצא? אם על ידי האל, אזי למה מעניש את האדם על לא עוול בכפיו, הווה אומר לא תשים מכשול לפני עוור ויותר מכך, להעמיד את האדם בסיטואציה שבה הוא כמעט בטוח יחטא, או יותר נכון, יעבור על דבר האל? ואם עבר ולא עמד בפיתוי, כלומר מימש את הפוטנציאל הגלום בו וחטא לפני האל, למה להענישו אם ניתנו לו התכונות מידי האל עצמו?! ויותר מכך, למה להעניש את האדם אם הייתה תוכנית האל?! כלומר: ידוע היה לפני האל שיחטא האדם, אז למה בכלל לחיות אם כל צעד ושעל שלנו ידועים מראש, כלומר: האדם הוא מריונטה (בובה על חוטים) ולא משנה מה יורו לו, אם זו התורה או הקוראן, הרי מעשיו ידועים מראש! לשם מה ניתנה התורה אם כן , אם מה שיעשה בעקבותה הוא ידוע? האם התורה היא אלמנט קישוטי לחיי האדם? כי לא משנה מה האדם יעשה הרי ידועה מראש בחירתו, כלומר, אי בחירתו. אזי אין משמעות לחיים כי החיים הם אשליה של חיות האדם. ודבר זה תלוי בהרבה במשמעות החיים ונראה לי שמשמעות החיים נובעת מערבול של רצון אישי-פרטי של האדם ושל רצון האל. ולפני הטענה שאין בחירה לאדם, הרי משמעות האדם היא למען האל עצמו ואין קיומו בר קיימא רק מעצם קיומו הפיזי, כלומר, קיומו הוא לשם קיומו כי כך רצה האל וזו משמעותו. לא לעבוד את האל, לא להתפלל אליו, אלא רק להיות קיים כי כך האל רצה. ואם תאמר שהחטא הוא יצירתו של האדם, הרי שניתנו לו יכולות מאת האל ליצור אותו, כלומר: האל ידע שכך יהיה ובעצם האדם הוא תוצר שיצר עבור האל את החטא, כלומר האל ברא את החטא, בהנחה שאין בחירה חופשית של האדם, הרי דבר זה הוא חלק מהתוכנית הכללית של האל ואין לאדם אפשרות ליצור את הטבע במשמעותו הכוללת (לדג': פלאפון ועוד פלאי טכנולוגיה למנהם), כי הוא טבע שידוע שיווצר כי נתנו הכלים לכך בידי האדם וידוע היה שייצור דבר זה,שהרי לא מבחירתו היא אם ליצור או לא. אני מסרבת לחיות בידיעה שכל מעשי קבועים מראש. יכול להיות שמעשי ידועים, אבל הם לא קבועים מראש. יש לי תוכנית כללית שנעשתה מידי האל לגבי ולגבי העולם. זו כבר בחירתו של האדם אם לקיימה או שלא לקיימה. כי אם אין בחירה חופשית הרי שאין משמעות לתוכנית הכללית כי היא מציאות בפוטנציאל שתמיד ימומש, כלומר הכל ידוע וגלוי וקבוע. אני רוצה להאמין שאני יכולה להשתנות לא בגלל שזו התוכנית אלא בגלל שאני מסוגלת להשתנות. כלומר, אני משתמשת בפוטנציאל הגלום בי באופן חופשי, גם כלפי עצמי והחברה או 'הטבע' וגם כלפי האל. ואני אכן מאמינה. אם ידועה תפילתי מראש והיא קבועה מראש ולא משנה מה אעשה גם ידוע אם היא תתקבל או לא, מה המשמעות של תפילתי? למלא וי ליד רשימת התוכניות? אני מאמינה שיש כח השפעה לתפילות מכוון שהן לא קבועות מראש! הרי אם תפילה ידועה מראש אין צורך להתפלל יותר מהצורך לומר את המילים של התפילה. הווה אומר: אני מתפללת כי אני מעוניינת בכך, כי אני רוצה בכך, כי אני מחוייבת לכך עקב התחייבות שאני לקחתי על עצמי, לא שמישהו אמר "נעים מאוד טל, את עושה ככה וככה וזהו. אין משמעות מעבר להיותך יצור פועל בהוראת האל", אלא מכוון שאני טל ואני בעלת הבחירה אם להתפלל או לא ואיך להתפלל (במובן העמוק יותר, כלומר הכוונה כי הרי אני לקחתי על עצמי התחייבות למילים). רדף יקר, לעניות דעתי, הרי אין משמעות להיותי (באופן פרטיקולרי וספציפי במובן של יצור פועל מכנית ש'הונחת' לעולם) אם איםן בחירה חופשית, כי הרי אם איני יכולה להיות דבר שהוא מעבר לפוטנציאל הנתון בידי, הרי אני בובה ולא יותר. ואני עם כל הכבוד, לא רוצה להיות בובה ואני בהחלט לא בובה. וסליחה על ההוכחה הרגשנית יותר מלוגית, כי בנושאים כאלו הגובלים בנושאים אמוניים ואף חופפים להם, אני מאוד מאמינה ברגש. [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. מאוד אישי, קשה להעלות דבר כזה לצפייה של אנשים אחרים... טוב שיכולת. ורק לידע הכללי, למרות שאולי הסמים כאן הם רק טריגר לעומק הרגשות, אין כזה דבר סמים קלים. יש סמים שבחוויה רגעית משפיעים באופן שאתה קצת יותר מודע לסביבה (לדג' מריחואנה) (וגם אז זה תלוי אם אין לך מחלת נפש נסתרת), מאשר סמים פסיכדליים או מורכבים כימית (לדג' אקסטזי, הירואין) , אבל נזק ארוך טווח יש. וכמובן, אני מצטרפת לילדה: אם אתה צריך ורוצה לדבר על זה... אני כאן. וסליחה על ההרצאה... [ליצירה]
- [ליצירה] נושא אלומותיו, א. רק בגלל שדבר מסויים הוא אוונגרד באתר כמו צורה צריך להעריך אותו? כל אחד מאיתנו יכול לכתוב משהו ברמה כזו או אחרת על נושא שהוא קצת פחות פוליטקלי קורקט בחברה הציונית דתית לגווניה. ועוד: העובדה שיש גוונים שונים לחברה הנ"ל יוצר פחות אוונגרד ואף הופך נושא (כל שהוא) להיות יותר מושמע ואף ממסדי, מה שמבטל אותו במידה כזו או אחרת. מכאן, שכתביו של ירושלמי לא חלוציים ואין צורך להעריך את הכותב על חלוציותו. ב. מה הקשר לרמת הכתיבה של המגיבים? תגובה על יצירה לא באה לשקף על רמתו של המגיב בתור כותב ולכן אין קשר בין הדברים. מה גם שאופי התגובה לא נכתב, בד"כ, בתור יצירה בפני עצמה, אלא כתגובה הבאה להביע רגש מסויים בעקבות הקטע , ביקורת (בונה או לא בונה) וכו'. ג. אני מסכימה איתך על העובדה שחלק מהתגובות נכתבו באופן לא ראוי, גם מבחינת הביקורת שהושמעה בהן לא במילים נקיות, או לפחות בניסוח מכובד, וגם בנימתן הבאה להעליב את הכותב. אבל, כאשר אתה קורא להם אומללים, אתה סותר את עצמך בקשר לרמת התגובות. פרפר חרישי: א. אין להכניס לויכוח שכזה את האמירה ש "הכל לשם שמיים וכו'". זה לא הויכוח כאן, הויכוח הוא על תוכן היצירה ודרכי העיצוב בה. אם את מוצאת חוברת הדרכה לכתיבת טקסט פוליטי שהוצאה ע"י הקב"ה, אני אשמח לקבלה. עד אז, הטיעון "לקדש את שמו ע"י מימוש עצמי של כל כישרונותינו וממילא זה לא גאוה... וכו'", לא תופס פה, לענ"ד, בהקשר שהזכרתי לעיל. שמואל ירושלמי: א. אני מעריכה את נכונותך להביא לידי דיון נושאים שבעיניך הם כאובים, לא צודקים וכו'. כמו כן, אין בידי המדד לכישרון ולכן אין הויכוח כאן יכול ליסוב סביב היותך מוערך בחוגים מסויימים או לא. לענ"ד, איכות היא דבר סובייקטיבי, כך שאני שמחה בשבילך שאתה מוערך במקומות מסויימים, באמת שמחה. אבל, אתה צריך לדעת שישנם חוגים שלאו דווקא מקבלים את דעתך במישורים הסוציאליים-פוליטיים-חברתיים והעובדה שיש כאלו שכן מקבלים את דעתך לא יכולה לבוא כטיעון נגד. סופר שמבקר מסויים לא אהד את ספריו לא יכול לבוא בטיעון נגד שמבקר אחר כן אהד את ספריו, זה, עם כל הכבוד, קצת מגוכך ולא מצביע על איכות ובוודאי לא על אמיתות הדברים הכתובים כשמדובר, כמו בשיריך, על ביקורת חברתית וכו'. ב. כפי העולה משיריך, אתה כותב באופן מאוד תבניתי ולעיתים אף חוזר על מבנים רק בשינוי של המילים. כמו כן, המטאפורות, הדימויים הארמזים וכו', לא בדיוק מקוריים (ואף אפילו שחוקים אם קוראים את שיריך זה אחר זה). אתה יכול לשקול ריענון מסויים בדרכי עיצוב השיר ... זה אף יכול להוסיף חוזק לתוכנו. ג. אין לי כוונה 'לדכא' אותך בתור כותב, אלא לתת ביקורת בונה, לא לשם הביקורת חס וחלילה, אלא באמת מכוונות טובות של עזרה לך בתור כותב. אתה בעל יכולת ולכן אין קבלת ביקורת בונה, ועיתים אף הפנמה שלה, פגיעה בכבודך. ובכלל, אין לתת לביקורות באופן כללי לפגוע בנו כיוצרים, ביקורת צריכה להתקבל בשמחה מצד היוצר ולהילקח באופן פרטני על ידיו, אך בהחלט להילקח בחשבון. לפעמים ביקורת חיצונית רק מאירה על דברים שבתור יוצרים של היצירה (עם כל המשמעויות הרגשיות שיש לזה...), קשה לנו לפעמים לראות... (אני אגב, אוהבת ביקורות כי אני מעוניינת לפתח את יכולתי יצירתית לגווניה ואין אני יכולה לעשות זאת בעצמי מהסיבה שלפעמים אני מחמיצה דברים כיון שאני מעורבת רגשית בתהליך היצירה.) שבת שלום... טל. [ליצירה]
- [ליצירה] יש עכשיו טרנד של התאבדויות יפות? כי הקטע מקסימקסים אבל מאודמאוד עצוב... [ליצירה]
- [ליצירה] ניסיתי לחשוב על דימוי מספיק חזק כדי שיביע את ההתפעמות שלי מהדרך שבה אתה מצליח לתפוס את המחשבות האלו, את הרגעים האלו, את המציאות הזו ולהפוך אותה לכדי רצף קסום של מילים. לא הצלחתי. [ליצירה]
תגובות