הגרפולוגית אמרה עלי שאני מסוגלת לבלות שלוש שעות בחנות נעליים ולצאת ממנה לא לגמרי מרוצה בבחירתי, אחרי שרוקנתי את כל המדפים והותרתי אמא מותשת וזבנית כמעט מאושפזת. או במילים אחרות - אני בררנית וקשת החלטה.
אז התיאור שלה היה כמעט מדויק, אלא שהפעם היינו, אמא ואני, דווקא בחנות האופטיקה, מנסות להתאים לי זוג משקפיים חדש. היינו כבר בישורת האחרונה - נותרו בידי רק שני זוגות. אחד היה עגלגל יותר במסגרת שחורה דקה, והשני ללא מסגרת כלל, רק פס מוזהב שמחבר את העדשות מלמעלה. עמדתי מול הראי הקטן, מחליפה לסירוגין את הזוג שעל אפי, מתבוננת בשימת לב מִקדימה, מהצד, מלמעלה. השחורים קובנציונליים יותר, אבל המסגרת הכהה בולטת מדי על פני הבהירות. הזוג השני עדִין ונוכחותו כמעט אינה מורגשת, אבל העיצוב שלו קצת יוצא דופן וגם לא ברור לי לגמרי אם הוא נוח לי על האף.
אחת המוכרות ששרתו אותי עברה לידי והופתעה לראות שעודני מודדת. "הי", סנטה בי, "את לא בוחרת עכשיו חתן. זה כולה משקפיים". היא המשיכה בדרכה ללקוח אחר, אולי חשבה שהצליחה לזרז אותי, אך במוחי צץ באותה שניה גורם נוסף לבדיקה. הסרתי את צעיפי מעל צווארי ועטפתי בו את הראש כמעין מטפחת. אמא, שהתיישבה קצת לנוח על כסא בקצה החנות, הגיעה אלי במהירות. "מה את עושה?!" "אני בודקת איך זה ייראה כשיהיה לי בעזרת ה' כיסוי ראש", עניתי בשלווה. "רבונו של עולם", מלמלה אמא. "דיה לצרה בשעתה", התערבה שוב מוכרת חולפת, "עד אז כבר תחליפי שני זוגות משקפיים". "אני כבר בת שמונה עשרה!" מחיתי, "ואני לא מחליפה משקפיים כל יומיים". המוכרת גיחכה. "אני רק מאחלת לך שתהיה לך פחות התלבטות כשתצטרכי לבחור חתן".
בסוף בחרתי - העדינים בעלי פס הזהב. "תתחדשי!" ברכה אותי אמא בחום, כותבת במהירות את הצ'ק ומבררת מתי יוצא האוטובוס הבא הביתה.
המשקפיים החדשות כבר לא היו חדשות כל כך כשהכרתי אותו. הם הספיקו ללוות אותי לפגישות רבות וידעו טעמן של דמעות אכזבה, לבטים ותפילות.
הם היו שם אתי גם ברגע ההוא, קצת שרוטות וקצת משופשפות, כמוני, וכוסו באד של התרגשות כשביקש את ידי וכשהנהנתי בלי מילים לחיוב.
אחרי חודש הן נשברו. טיפה לפנַי. אולי היתה זו ההשתתפות שלהן בלחץ הנפשי שלי? מי יידע נפשן של זגוגיות נאמנות? נפלו לי באמצע ריצה ברחוב ונרמסו מיד תחת רגלי. בכיתי הרבה באותו יום.
יומיים אחר כך הודעתי לו סופית, בעיניים שאפילו משקפיים לא היו יכולות להסתיר את אדמימותן, שזה לא זה. הייתה פה כנראה טעות גדולה ועצובה, וטוב שגיליתי אותה עכשיו, ולא אחרי כאבי לב רבים יותר וחזקים יותר.
נותרתי בדד. לא רואה, לא שומעת, כמעט לא מרגישה. שוב עלי להתחיל לחפש. משקפיים. חתן. אין לי כח.
תגובות