הקדמה קצרה לפני הסיפור העיקרי:

לסבתא היה תנ"ך שקבלה בבת-המצוה שלה, ושנים על-גבי שנים, כמעט עד יומה האחרון, היתה קוראת בו ולומדת ממנו את הפרק היומי בתנ"ך. זה נתן לה בקיאות גדולה בנביאים והכתובים. בגיל מסוים החלטתי להתחיל גם אני באמירת שני הפרקים ליום - ואולי יגיעו מעשי למעשי אבותי. קניתי בכסף שסבתא נתנה לי ליום הולדת תנ"ך עם פרוש המילים (לצערי סבתא לא כתבה לי הקדשה), והתחלתי ללמוד, כמו סבתא. הבעיה היתה שאני לא כמו סבתא. לא הייתי ממש עקבית, וכאשר היו יום או יומיים שלא אמרתי את הפרקים זה בלבל את הסדר וכבר לא ידעתי איפה אני. זה כמובן היה המקום לערב את סבתא בענין. התקשרתי אליה ושאלתי אותה מה הפרק היום. משום מה השאלה הזאת מאד שמחה אותה. אולי שמחה שאני צועדת בעקבותיה?

או שהיתה עונה מיד בעל-פה: "ירמיהו 17, 18". או שהיתה אומרת "רק רגע", ולפני שהספקתי להגיד לה שלא חשוב ושאני לא רוצה להטריח אותה, נשמעו הנחת השפופרת והצעדים הנמרצים. אחרי רגע חזרה: "מיכה 3,4". היא נשמעה תמיד כל כך שמחה לענות לי, שאף פעם לא הססתי להתקשר, ולפעמים אפילו שאלתי כשלא כל כך הייתי צריכה.

היום האחרון של סבתא.

הגענו אליה בבקר. היא היתה נראית כמובן, מפחיד. צינור הנשמה בפיה ומכשירים גדולים לצדה. לא היה לה כסוי ראש. אבא נגש ראשון ונתן לה נשיקה. אחריו העזתי גם אני. "בקר טוב!" שנינו חייכנו כאילו הכל בסדר. סבתא הבינה כל מה שדברנו אליה, אך לא יכלה לדבר בעצמה בגלל מכשיר ההנשמה. זה היה מעורר רחמים כשנסתה לענות לנו, בגלל שאי אפשר היה להבין כלום. אבא בקש ממנה שלא תתאמץ ונסה לתקשר אתה באמצעות אותיות: הוא החזיק סידור פתוח בדף הראשון (שכתובות בו כל אותיות הא"ב), הצביע עליהן, הקריא אותן אחת אחת ובקש מסבתא שתהנהן כשמגיעים לאות שהיא רוצה. - "א" כלום. - "ב" כלום. - "ג" כלום. - "ד" נענוע-ראש. "ד?" שאלנו שנינו, ושוב נענוע. עכשו רצינו את האות השניה ואבא התחיל מהתחלה, אך סבתא כנראה התעיפה והפסיקה להסתכל. מה היא רצתה לומר לנו? אולי שקשה לה ואין לה כח יותר - "די!"? השאלה הזו נותרה פתוחה.

אחר כך אבא הלך לקנות לו קפה והציע שבינתים אתפלל עם סבתא שחרית. שאלתי אותה אם היא רוצה שאומר אתה "שמע" והיא הנהנה לחיוב. שמתי את ידי על עיניה ואמרתי את הפסוק הראשון. היה נראה לי שסבתא מלמלה יחד אתי. לא ידעתי אז שזוהי קריאת שמע האחרונה שלה לפני פטירתה, וכשזה התברר לי שמחתי מאד על שזכיתי לומר אותה אתה.

אחרי שגמרתי לומר את שלושת הקטעים של קריאת שמע, רציתי לדבר עם סבתא על משהו כדי לבדוק אם היא אתנו. על מה אשאל? כמובן, על הפרק היומי בתנ"ך! הייתי אז באיחור גדול בפרקים ושאלתי אותה, אף שידעתי את התשובה: "כבר התחילו את שמואל-ב'?" סבתא הנהנה מיד. שאלתי "וכבר גמרו אותו?" סבתא נסתה לרגע להזכר ושוב הנהנה. "אה, אני פשוט באיחור ממש גדול", אמרתי. היא חייכה. "את רוצה שאני אקריא לך את הפרקים של היום?" סבתא נענעה בראשה לשלילה בפרצוף של: זה לא הזמן עכשו!

זו היתה בעצם שיחתנו האחרונה, בנושא הקרוב לשתינו, ובכלל.

כשאבא חזר הוא ספר לה שאחי וגיסתי היו אצלנו בשבת ושנכדה של אחותה התארסה. סבתא שוב חייכה. זה היה הכל, בעצם.

במשך היום ישבנו לידה, אמרנו תהלים וקראנו עתונים עצובים (יום קודם היו שני פיגועים גדולים).

בשלב מסוים, כשהיא ישנה ורגליה מקופלות למעלה (כמו שהיתה ישנה לרוב) חשבתי לעצמי שהיא נראית רגילה לחלוטין אם רק נסלק את המכשירים מסביבה, ותקוה חדרה ללבי.

כשנפרדנו, ידעתי שיכול להיות שזוהי פרדתנו האחרונה (לכן כמובן היה לי כ"כ חשוב לבוא באותו יום), אבל לא העזתי לומר משהו בקשר לכך. פחדתי שזה יהפוך את זה לסופי יותר. לִטפתי את ידה, נשקתי לה, ובחיוך אמרתי "להתראות". רציתי גם להביע את אהבתי, אך כאמור, לא העזתי.

למחרת, כאשר קבלתנו השכם בבקר את הקריאה לבוא לביה"ח (עוד לא ספרו לנו שהיא נפטרה) ואבא יצא לדרכו, ירדתי ללוותו בחדר המדרגות. הוא אמר לי "נו, את שמחה שהיית אתי אתמול, וראית אותה?" כמובן ששמחתי, עד כמה שיכולתי לשמוח, אבל העדפתי למחוק את מראהּ מהיום האחרון ולזכור אותה כמו שהיתה תמיד - מטפחת קשורה היטב לראשה, פניה מחייכות והיא מלאת חיוניות וכח רצון.

אחר כך הכל הלך מהר, ובלוויה עמדה בת דודתי הבכירה עם התנ"ך הידוע של סבתא (שהובטח לה מראש) והספידה אותה.

אהבנו אותך סבתא. היית לנו סמל ודוגמא ליושר ולעמידה על האמת, לאחריות ולנאמנות, לרצון מתמיד ללמוד ולהתקדם ועוד ועוד...

אני שמחה שזכיתי להפרד ממך ביומך האחרון, ואני מבטיחה שאשתדל תמיד ללכת בדרכיך, לנהוג במידותיך, ולהמשיך להצמד, לאורך שנים, לספר-הספרים שאת היית כה צמודה אליו.