(צרוף של "והם חיו באושר ובעושר" א' וב', עם שינויים והוספות)

לא ידעתי שגם הוא יהיה כאן. אם הייתי יודעת לא הייתי באה. ראיתי אותו ברגע שנכנס. בשנייה הראשונה לא הייתי בטוחה שזה הוא; כל כך השתנה. אבל בשנייה השנייה כבר לא היה לי ספק - הנהון הראש הקליל, כמעט לא מורגש; העיניים החומות הרכות, המרפרפות עליך בעדינות; החיפוש הנבוך אחר נושא שיחה. זה הוא. לא משנה כמה זקנים הוא יגדל וכמה סגנונות לבוש יחליף.

רעד עבר בגבי. גם אני השתניתי כל כך ובכל זאת נשארתי בדיוק אותו דבר? גם הוא יזהה אותי באותה קלות? אני מקוה שלא. אני מקוה שכן.

בלי משים נדחפתי לכיוונו, מחליקה בידי על הסרפן החדש. אחר הסמקתי והפניתי גב. לא יאה שארדוף אחריו. במיוחד ששנינו זוכרים היטב שאני הייתי זו שהפסקתי את הקשר. כלומר, זו שחזרה ואמרה ששנינו צריכים קצת שקט כדי למצוא את עצמנו, להתחזק יותר בהשקפה ובאמונה, או בקיצור, בשפה של החבר'ה - להיות קצת פחות לייט. הוא אמר שאפשר לעשות את זה יחד, שגם רבי עקיבא התחתן על סמך הבטחה שילמד, אבל אני כבר חלמתי על מישהו רוחני יותר. בחור ישיבה כזה, עם זקן וציציות בחוץ. אמרתי לו שאני הולכת למדרשה ושהוא ילך לישיבה, ושאולי עוד שנתיים נדבר.

עברה חצי שנה, ופתאום הוא פה לפני. יש לו זקן וציציות והכל, אבל לא זה מה שלוכד אותי. זה המבט שלו. לא פגשתי מאז מישהו כמוהו. האמת היא שגם לא ניסיתי להיפגש. לא יודעת, לא היה לי חשק.

ניסיתי לשתות משהו וגם לפתח שיחה קלילה עם חברה, אבל לא הצלחתי להתאפק מלשלוח אליו בתכיפות מבטים מוסתרים. געגועים חמימים החלו לזרום בי. גם הוא מתגעגע? להתעלם ממנו לא הצלחתי, אבל היה ודאי לי שגם לא אפנה אליו. זה לא מתאים. חוץ מזה, אולי הוא כבר בכלל לא ירצה אותי אחרי כל מה שהיה. הוא נראה עכשיו כל כך 'דוס', שאולי לא אהיה מתאימה לו.

עמדתי מרחוק והגנבתי מבטים. הזקן כל כך יפה לו...

מישהי נעמדה לידו והוא נפנה אליה בחיוך. זו היתה בחורה שראו עליה שהיא בת טובים, צנועה כזאת וחסודה. היו לה צמה ארוכה מהודקת ושתי גומות חן. הסתכלתי עליהם מדברים וצוחקים, ופתאום משהו בתוכי קרס. לא חשבתי ולא ידעתי, רצתי לחלון הקרוב ביותר, פתחתי אותו כמעט בפראות, נשענתי החוצה ופרצתי בבכי. אנשים הסתכלו עלי מלמטה, אבל לא השגחתי בהם. שוב ושוב הכתה בי המחשבה: 'טפשה שכמותך! במו ידיך הרחקת את אושרך!'

היה לי כל כך טוב איתו. כל המידות הטובות שבעולם יש בו. עדינות, תבונה, טוב לב, סבלנות. והוא כל כך חבב אותי, אפילו אהב. כל אחד יכול לראות שאדם עם תכונות כשלו יגיע רחוק. יכולתי להיות כמו אשת רבי עקיבא שלו. יכולנו לגדול יחד. עכשיו הפסדתי הכל...

פתאום שמעתי מאחורי שיעול. זה היה השיעול המעושה שלו, זה שהיה נוקט בו כשרצה לפתוח בדברים ולא ידע איך. הלב שלי זינק לרגע, אבל מיד נחת שוב. 'בחיים זה לא כמו בסיפורים', אמרתי לעצמי, 'החיים לא נגמרים תמיד ב"והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה..."'

"עזוב", אמרתי לו, מסתירה את פני, "אני רוצה להיות לבד". הוא הניח חבילת טישו על אדן החלון והתרחק קצת. לא יכולתי שלא לצחוק. זה הרי היה סידור העבודה הקבוע שלנו - אני נתקעת עם אף או עיניים דולפים, הוא שולף מכיסו מאגרים של טישו.

לקחתי אחד וקינחתי את אפי. לקחתי עוד אחד וניגבתי את עיני. את האחרון העברתי על הלחיים והמצח. הוא עוד היה מאחורי; לא היתה לי ברירה. לקחתי נשימה ארוכה והסתובבתי אליו.

תמיד היה בישן, אבל הפעם היתה בו מתיקות מיוחדת. בטני התהפכה פעמיים לפני שפתח את פיו. "- - - למה תמיד את רוצה להיות לבד?" הוא שאל, "היה כל כך נעים כשהיינו לבד ביחד..."

הוא היה אדום כולו, ואני משערת שגם אני. לבי כמו פרץ בריקוד משוגע.

בעידן הקודם הייתי נותנת לו עכשיו יד; הוא היה אולי מניח את שלו על כתפי. כעת רק חייכתי לתוך עיניו, ומבעד לדמעות עניתי: "אתה צודק, רבי עקיבא".

אחרי שנרגענו מעט שאלתי אותו, אף שחששתי: "אתה כועס עלי על כל הפרידה הזו שכפיתי עלינו, על הדמיונות השטותיים שהרחיקו בינינו?" הוא שתק רגע ארוך מאוד ועיניו כמו בהו בחלל. אחר כאילו התעורר פתאום והביט בי. היה בעיניו משהו עורג, משהו עמוק. "את זוכרת את הפסוק ההוא מצפניה?" שאל.

"בטח שאני זוכרת", עניתי בחיוך מבויש, "איך אפשר לשכוח?"

זה היה ערב יפיפה. עלינו עם הגיטרה שלי והחליל שלו לראש גבעה מבודדת עם נוף מדהים. ישבנו שם על הסלעים וניגנו ושרנו. היה כל כך נעים והרגשתי כל כך מוערכת. השיער שלי התנפנף ברוח, הקול שלי היה צלול והמבט שבעיניו אמר שיש בי משהו. הרגשתי פתאום מוצלחת וכל יכולה ושאלתי אותו אם בא לו לנסות להלחין שיר. רצינו לבחור פסוק להלחנה, וכדי להיות מקוריים פתחנו את התנ"ך בתרי-עשר. יצא לנו צפניה, ובחרנו בפרק ג' פסוק י"ז: "ה' אֱלֹקַיִךְ בְּקִרְבֵּך... יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה, יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ, יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה". ניגנו קצת ודיברנו הרבה. הפסוק כל כך התאים לנו, והכול היה כל כך רומנטי... בשלב מסוים הוא השתתק ורק הסתכל עלי. המשכתי בכמה אקורדים נוספים ואז הפסקתי ותליתי בו מבט שואל. "יחריש באהבתו..." הוא אמר וחייך במבוכה. "לפעמים אתה כל כך מאושר באהבה שלך, באהובה שלך, שאתה פשוט מחריש. אין לך מילים לבטא מה אתה מרגיש..."

לא המשכנו לדבר הרבה. שתקנו וחייכנו ואחר ירדנו למטה יד ביד. ידענו שאסור, שיש כזה דבר "שמירת נגיעה", אבל זה ממש לא היה בראש שלנו באותו רגע. אחר כך, כשזה כבר היה בראש שלנו, החלטנו להיפרד.

השבתי אליו מבטי. "ודאי שאני זוכרת", אמרתי שוב, מנסה לא להסמיק, "למה זה קשור?"

"אני לומד עכשיו את הפרק היומי בתנ"ך", הוא אמר, והוסיף כאילו בהתנצלות: "החלטתי שהגיע הזמן להכיר טוב טוב את הבסיס". תוך כדי דיבור שלף מכיסו ספרון קטן. "יש סדרה נפלאה של נ"ך מקראות גדולות", סיפר. ראו בעיניו ובתנועות ידיו שהוא אוהב מאוד את הספר - הוא ממש ליטף את הדפים. "קוראים לה "נחמד למראה", אבל אני הייתי קורא לה "מתוק מדבש". יש פה דברים כל כך נהדרים..." הוא דפדף ונעצר בצפניה. "מתברר שהבנו אז לא נכון את הפסוק", אמר והגיש לי את הספר. לקחתי אותו בסקרנות. מה הבנו לא נכון? ומה זה שייך עכשיו?

"יַחֲרִיֹש בְּאַהֲבָתוֹ".

אונקלוס: "יכבוש על חובך ברחימתיה";

רש"י: "יכסה על פשעיך באהבתו";

מצודת דוד: "בעבור אהבתו לך ישתוק על העוונות שעשית מאז, ולא יזכירם לך להכלימך";

רד"ק: "ישתוק על פשעייך שעשית כבר באהבתו אותך".

הרמתי מבטי, נפעמת.

"נכון שזה יפה?" הוא שאל.

"אז אתה סולח?" השבתי.

המבט שלו היה כל כך רך שהעזתי להוסיף: "אבל גם את הפירוש שלך אהבתי".