כל ההזמנות כבר נשלחו מזמן ורוב האורחים כבר אשרו את בואם, אך כל הזמן היתה לי תחושה ששכחנו מישהו חשוב, שיש מישהו יקר ללבי שלא הוזמן. כשאמרתי לו זאת כשיצאנו לבחור טבעת, הוא הביט בי במבט מהורהר ואחר אמר בקול שקט, אולי מבויש: "האמת היא שגם אני מרגיש ככה, ואני גם יודע בדיוק מי חסרה לי - סבתא שושנה. אומרים שהדורות הקודמים מגיעים לחתונה של הצאצאים, אבל... אולי זה ישמע לך טפשי, אבל אני רוצה לדעת שהזמנתי אותה. האמת היא ששמעתי שיש מנהג להזמין את הנפטרים, אבל אני לא יודע איך בדיוק עושים את זה."

הבנתי אותו מאד. בן רגע עלתה בראשי דמותה של סבתו, ולצדה, באופן מפתיע (או שלא?), דמותו של סבי ז"ל. סבתא שושנה היתה אשה קטנה, מטפחת הדוקה לראשה ועיניה רציניות ועליזות כאחד. בתקופת חברותנו יצא לנו לבקר אותה יחדיו כמה פעמים, והערכתי אותה מאד. היא היתה יקית שקטה ונחושה, שידעה את אשר לפניה, הכירה בתפקידיה, ומלאה אותם בנאמנות וברוח טובה. ספרו שאביה אמר עליה בילדותה שהעולם הפסיד רב גדול כשהיא נולדה בת ולא בן. היא היתה ממש תלמידה חכמה. היא ידעה המון בכל תחום, ועם זאת היתה צנועה וידעה להתידד עם כל אחד. כשהגענו אליה בפעם הראשונה היא הביטה בו ובי לסירוגין ואז שאלה אותו באופן הישיר ביותר: "אז זו החברה שלך?" אחר כך היא הכניסה אותנו פנימה במאור פנים וכבדה אותנו בקפה ועוגיות חמאה. היא לא דברה הרבה, אך היה נראה לי שהיא לא כל כך מרוצה משיחתנו קלת הדעת. הנוכחות שלה, וארון הספרים שמאחוריה, נטעו בי תחושה שאני ילדה קטנה, טפשה וחסרת השכלה. בפעם הבאה שהייתי שם ניסיתי להעלות נושאי שיחה רציניים יותר וראיתי שדעתה נחה מעט. אחרי הפעם השלישית אמרתי לו שכעת הוא ממש מוכרח לראות גם את סבא שלי. סבא שלי, זכרונו לברכה, גר בבית שאן, ונסענו לשם במיוחד. מצד אחד היה הרבה מן השונה בין סבתו לסבי - ארץ המוצא, התרבות, אורחות החיים - אך מהצד השני הם היו דומים עד כדי פליאה. גם סבא שלי היה איש ספר, ובגילו המופלג (הוא היה בן 96 במותו)  היה יושב עשר שעות ביום ולומד. אצבעותיו ממוללות היו את זקנו הלבן ועיניו השחורות הבורקות, שהחדות שלהן לא עומעמה עם השנים, רצות מיומנות על שורות הספר. הוא היה אלמן מאז שאני זוכרת את עצמי, ונהל לבדו את ביתו. כשהיינו מגיעים לביקור היה שולח אותנו לחנות לקנות בסקויטים, ובעצמו היה פונה למטבח להכין את הקפה החריף והרותח שרק הוא ידע לחלוט במדה המתאימה. תמיד התענין בלמודינו ובמעשינו והשיב לנו על סיפורינו באגדות חז"ל מופלאות, או לחילופין בסיפורים מרתקים מימי ילדותו בחלב שבסוריה.

כשהגענו אליו, זה לא היה בשביל להציג לו את חברי, אלא כדי להתגאות בו בפני חברי. ואכן, היה נראה לי שהוא קלט מיד מי עומד לפניו. כשיצאנו אמר לי: "כשרואים אנשים כאלה מרגישים פתאום קצת קטנים." אחר הוסיף בבדיחות: "מה דעתך לשדך לו את סבתא שלי? אני חושב שהם ממש מתאימים." שנינו צחקנו והתחלנו לדמיין בקול רם את חתונת הקשישים, אבל הרעיון הזה הועלה בינינו שוב ושוב. פעם, כששוטטנו בטיילת מול הנוף הרחב ודנו שוב בענין ברוח טובה, הוא הפנה אלי פתאום את המבט המסוים שלו, זה שידעתי שאחריו יבוא גילוי אהבה, ואמר: "אחרי שאנחנו נתחתן, נוכל באמת לשדך אותם." זה היה כבר בתקופה שהתחלתי ללכת לשיעורים במסילת ישרים ובעקבותיהם לתהות על מקומי בעולם ועל הקשר שלי אתו. למשמע דבריו חייכתי והפנתי מבטי במבוכה, לא רציתי שיראה את הפקפוק שבעיני. הוא הרגיש בכך מיד. תמיד היה רגיש לכל תנודה שלי. הוא תפס את ידי ואמר בדאגה: "את לא חושבת שהם מתאימים?" ידעתי ששאלתו האמתית היא האם אני לא חושבת שאנחנו מתאימים, ולא ידעתי מה לענות לו. חילצתי את ידי מידו בעדינות ואמרתי בהתחמקות: "לא אמרתי את זה." היתה בקולי התנצלות ושנינו ידענו למה: אף פעם עוד לא התנגדתי למגע עמו. המשכנו ללכת בדממה, והיה משהו עצוב באוויר, משהו של סיום.

ארבעה חודשים אחרי שנפרדנו נפטר סבי במיטת נשיקה ושלושה ימים אחר כך (כפי שהתברר לי כשחודש הקשר) נפטרה גם סבתו בשנתה. שנינו הרגשנו מן תחושה משונה של פספוס. בסוף אנחנו כן מתחתנים, אך עכשיו הם כבר לא יוכלו להיות בחתונה שלנו, הם כבר לא יכירו זה את זה. האם תקופת הפרוד היתה מוכרחת? לי היה נראה שכן. הרגשתי ששנינו נבנינו בזמן הזה, ושהקשר בינינו נהיה עמוק ואמתי יותר, ולא מבוסס רק על רומנטיקה ילדותית. אמא שלי אומרת שזה שטויות ושהקשר שלנו היה עמוק מאוד מלכתחילה. "אתם פשוט נועדתם זה לזה", היא אומרת, "וחבל שלא הבנתם את זה מיד." אולי זה באמת חבל.

עמדנו במבוכה מחוץ לחנות התכשיטים, התבוננו בחלון בלי לראות את המוצג בו, ודנו איך נוכל להזמין את סבינו לחתונתנו. בסוף החלטנו שנלך יחד לבית הקברות ונעשה שם מה שנראה לנכון. סבתא שלו גרה בירושלים מאז עלתה ארצה ונקברה לצד בעלה בהר הזיתים, וסבא שלי גם הוא קנה לו קבר בהר, "כדי שלא תהיה לי דרך ארוכה כשנקום" הסביר לנו תמיד בעליזות.

הלכנו לשם למחרת. עוד לא ידענו בדיוק מה נעשה, ובמעמקי תיקי תקעתי הזמנה. הסתובבנו בהר בשקט. מסביבנו קברים על קברים, דורות על דורות. אני לא יודעת למה, אבל בית קברות תמיד נוסך בי שלוה משונה. "בסוף כולם מתים" ניסיתי לשתף אותו בתחושותי, "כל הכאבים נשכחים, כל הקנאות, כל המלחמות, כל המריבות. נשארת רק שלוה." הוא נרעד. "גם כל הטובות והשמחות והאהבות נשכחות", אמר. "אתה חושב שנשכח זה את זה?" שאלתי בעדינות. "אני מאד מקוה שלא. אני לא יכול להאמין שכן." הוא היה נסער בדרכו השקטה. צעדנו עוד קצת בשתיקה ואז הוא אמר: "אבל הכי חשוב זה שנשאיר אחרינו המשך. יש לנו זמן קצוב, ומה שלא נכין בו - לא יישאר. "בשעת מותו של האדם אין מלווין לו לא כספו וזהבו, אלא תורה ומעשים טובים שלו´", ציטט מתוך הזיכרון. "זה נכון," הסכמתי אתו, "זה שאנחנו מסתובבים כאן עכשיו, מראה שהחיים של הסבים שלנו לא היו חיים ריקים - הם עשו כאן משהו; הם הותירו את חותמם, גם בלי שהיו הרמב"ם או, להבדיל, מוצרט."

הוא שלח אלי את המבט המסוים שאני כל כך אוהבת, זה שמאז הקשר המחודש שלנו התמלא ברגשות נוספים - הערכה, תקוה וגאוה, ואמר בבטחון: "אנחנו גם נשאיר בעז"ה את הדברים הנכונים. את תדעי להתוות נכון את דרכנו, כמו שכבר ידעת להתחיל להתוות את דרכי שלי. ביחד נוביל בעז"ה את ילדינו לתורה ולמעשים טובים. מה הייתי עושה בלעדיך?"

הסמקתי, אך לא הספקתי לענות, כי באותו רגע הגענו למצבה של סבי. בלי שאמרתי מילה הוא התרחק מעט ברוב התחשבות. ישבתי ליד הקבר, הוצאתי מהתיק את ההזמנה ודברתי אל סבא. "באתי להזמין אותך," אמרתי, ופתאום התחילו דמעות זולגות מעיני. געגוע? התרגשות? הנחתי את ראשי על האבן הקרה והמשכתי: "אני מתחתנת עם אותו בחור שהכרת, זה שאמרת שרואים עליו שיש לו לב טוב, זה שאמרתי לי שלא מתאים להסתובב אתו סתם ללא מטרה. אז הנה אנחנו מתחתנים. אתה מרוצה, סבא? תדע לך שאני מרוצה עד הגג, שאני מאושרת למעלה מן הגג. החתן שלי ירא שמים אמתי, בעל לב זהב ומדות נפלאות. הוא עדין כל כך, והוא שואף כל כך. אני לא יודעת במה זכיתי, אבל אני אשתדל להיות ראויה. אני רוצה שתבוא להשתתף בשמחתי, סבא. גם את סבתא אני כמובן מזמינה, אבל אותה לא הכרתי, ואליה אני לא מתגעגעת כמו אליך. אני מבטיחה לך להשתדל לא לאכזב אותך, להמשיך את השושלת שלך בכבוד. תתפלל עלי משמים שאזכה שצאצאי - צאצאינו - יהיו תמיד יודעי תורתך ולומדי תורתך לשמה."

קמתי ונגבתי את הדמעות. האמת היא שציפיתי שהוא יהיה לצדי ויגיש לי מיד טישו, לפי ההסדר הישן שלנו, אך כשהבטתי סביב ראיתיו עומד דומם מול הקבר של סבתא שושנה. נטלתי אבן מן הרצפה והנחתי על הקבר. אחר נמלכתי בדעתי ותקעתי תחתיה את ההזמנה. שתשאר לסבא.

יצאנו מבית החיים בדממה. הסתכלתי אחורה והרגשתי שעל אף שנדמה לי תמיד שבמקום הזה נמצאת השלוה האחרונה, לא הייתי רוצה להגיע אליו כל כך מהר. אני עומדת בפתחם של חיים חדשים, וכולי מלאה בתקוות, בשאיפות ובתפילות. העתיד נראה ורוד; החיים נראים קוסמים ומלאי מתנות. את החיים האלו אני רוצה לחיות לצד מי שהולך אתי עכשיו, ולידו - אני יודעת - ארצה להיות כשיגיע יומנו לשכב כאן, תחת האבנים.

הגנבתי לעברו מבט וידעתי שגם הוא חושב כעת על אותו דבר. חייכתי בלבי, ופתאום שרתה בלבי שלוה גדולה, אולי השלוה ההיא.