בלילות הייתי חולמת חלום אחד, בימים חלום אחר.
ימים רצופים הייתי בחלום. שלושה חודשים הם צפו לי אז, ביום שהכל נעצר בו. כל יום שעבר מעבר לזמן שקצבו לי - מאה ארבעים ושנים ימים, ליתר דיוק, ארבעה חודשים ועשרים וחמשה ימים, היה לי כחלום.
אני חיה, הייתי צוחקת אל התינוקת היפה שלי; אני נושמת, הייתי שואפת לקרבי את ריח גינתנו הפורחת; אני עוד אִתְךָ, הייתי אוהבת מתמיד את בעלי, שחייך אלי מבעד למסכת דאגתו.
אבל בלילות ייסרוני חלומות הבעתה. אם בימים חלמתי שאני חיה, בלילות הייתי מתה, מתה ומתה. עשרות פעמים צפיתי, מבעד לעיניו של בעלי, בגסיסתי - ביציאת נשמתי ב"שמע" - בזעקות השבר - בילדתי התינוקת שלא מבינה דבר - באמי המתיפחת - בלוויה - בשבעה - בהספדים. אשה צדקת היתה, צדקת, צדקת...
רועדת כולי הייתי מתעוררת. אני לא צדקת! אני רק אשה קטנה. אני רוצה לחיות!
ליטופיו של בעלי לא הועילו לי. שנינו ידענו שאני חיה על זמן שאול. הרופא הביט בי תמיד במעין פתיעה - את עדין כאן?
התינוקת שלי הלכה ויפתה מיום ליום, אני הלכתי ורזיתי. בימים חלמתי שאני חיה. חיה עוד ועוד ועוד. חלמתי שאני חיה לנצח. היו לי עשרה ילדים נהדרים, בית יפה, עבודה טובה. ותמיד הייתי בריאה.
בלילות הייתי מתעוררת לסיוטי המוות. לוויה, בת יתומה, דמעות.
את כבר מזמן נצחת את הרופאים, היה אומר לי אבא. הם חשבו הרי שלא תהיי פה כבר לפני ארבעה חודשים. ואת פה, ילדה טובה שלי. את פה. תמשיכי להילחם.
נלחמתי, באמת שנלחמתי. ההקרנות, התרופות האיומות, ההשתלה - עשיתי הכל. אך הלילות המבעתים סחטו את כוחותי.
ביום המאה ארבעים ושנים קרסו המערכות. ביום המאה ארבעים ושלוש הגעתי לבסוף אל המנוחה.
הפך חלומי מציאות; הפכה מציאותי לחלום.
אני מתה.
והתינוקת שלי עוד בוכה לפעמים בלילה, אולי מתוך חלום רע, אבל אשתו החדשה של בעלי נגשת אליה בלטיפה. ובעלי אולי עוד נאנח בסתר מפעם לפעם, זוכר אותי ואת שעותינו היפות, אך כבר נפנה הוא בחיוך אמיץ אל האשה החדשה שלו, האשה שכה קיוויתי שימצא במהרה. בשבילו, בשביל התינוקת.
והחלום המציאותי הזה אולי עצוב, אבל הוא לא כל כך רע. בסך הכל טוב לי מאוד כאן למעלה, וכבר לא כואב.
ורק אמא שלי עוד בוכה.
(לזכרה של אהובתי ענת, זכר מתוקה לברכה)
