שוב. כאב חותך כזה..

-מפלס את דרכו במעלה הרגש.

השכל לא שייך לכאן. גם לא ההגיון.

האורות נכבים, הקולות דוממים.

הכל ריק. הרגשה חלולה ומרוקנת.

ורק הכאב עוד מתבלבל,

מחפש דרך, מחפש צורה,

מחפש אפשרות לבטא את עצמו.

בדיוק כמונו.

מחלחל, תופס את מקומו הכבוש

-ומכאיב. מכאיב כל כך.

מסיכת ה´הכל בסדר´ נושרת,

והזועה מתגלת במלא עצמתה-

כאן. בתוכי.

וכאילו לא היה פה חיוך,

כאילו לא היו מילים טובות,

הכל מתרכז ברע המאפיל ומשחיר את הכל.

הכל פתאום מתמוסס, נעלם ונופל,

מתמוטט מכובד הכאב,

מתמוטט אל מול הרשע.

מילים מבולבלות, מאוכזבות,

לא מוצאות כתובת, לא מוצאות אמת.

והדמעות..הדמעות מחפשות,

מבקשות לצאת..ו- לא.

הכאב הזה..

הוא לא מצליח להוציא אותן.

שום דבר כבר לא מצליח

 לחלץ את אותן דמעות.

הן עדיין אבודות, לא מוצאות מנוחה.

הכל גועש, כמעט גולש,

רותח ומבעבע, ולא נרגע.

לא מסוגל להירגע.

הכבדות הזאת, המשקעים-

עמוק עמוק בפנים,

 לא מתפרקים יותר,

אטומים לקריאות, לבקשות.

סגורים, שוקעים יותר ויותר,

אל התהום האכזרית שבתוכי.

הפרחים נבלו מזמן.

כוכבים לא מחזיקים מעמד.

הכל נשאב אל התהום הזאת,

הכל שוקע.

עייפות ולאות איומות,

שלא נותנות לקום על הרגליים,

לא נותנות להרים ראש.

הכל מתקפל, נסוג אל תוך עצמו.

אין אויר, אין נשימה.

אין רצון, אין שאיפות.

אין יותר כלום.

אפלה נוראית-שלא מרפה לרגע.

אין שמש, אין אור.

אין תקווה.

רק זיכרון מכאיב, קורע-

של אותה אני אחרת...

שהייתה.