אל תשכחי.
תנסי להשאיר את היום הזה אצלך. סגור-אפילו נעול אם את רוצה-- עמוק בתוכך. לא, שלא ימלא את מחשבותייך, שלא יעיק. רק שיהיה שם. וכשיהיו בך מספיק כוחות, כשתהיי מסוגלת-תפתחי את הזיכרון על היום הזה. תחזרי אליו קצת. תחזירי אותי אל מה שהיה. אלייך.
אני לא רוצה להכאיב. לא רוצה לפגוע.. רק--------
אני מנסה לחשוב לעצמי...בעוד כמה שעות, כשתקבלי את הידיעה—מה יהיה? כמה כעס, כמה כאב? זאת שאלה לא הוגנת. אבל אני עדיין חושבת על זה. כמה הבנה תהיה? כמה הדחקה? אני כבר לא מנסה לצנזר מחשבות. עכשיו שום דבר לא יפגע יותר. דווקא עכשיו-בשעות האחרונות, אני חושבת כ"כ הרבה עלייך. ואני כבר מתחרטת על ההודעה ששלחתי לך. אולי עדיף היה שלא תדעי כלום מראש. אבל....לא יכולתי לעזוב ככה, בלי.....
ההחלטה שלי סופית. רק אומץ...אלוקים! רק עוד קצת אומץ... יצר החיים הזה...הוא חזק מהכל. שונאת אותו. תמיד אמרתי לך שאני כבר לא אעז אף פעם לעשות את זה...אבל---אני כבר לא מעיזה להמשיך ולחיות. החיים מפחידים אותי הרבה יותר. המוות לא מפחיד אותי. רק הרגעים שלפני...זה יהיה קשה.
אני לא יודעת אם תבכי. אני מעדיפה שלא. כי בעצם--על מה תבכי? על הכישלון? על ההחמצה? על כל המאמץ שהיה לשווא? הרי עלי לא תבכי. אחרי מעשה כזה לא יהיה מי שיבכה עלי. ואולי כך עדיף. שלא יהיו הספדים, שלא תהיה שבעה. לא רוצה שיזכרו. כן, אני רוצה שישכחו. כי... זאת הייתה טעות. הקיום שלי היה טעות, החיים שלי הם טעות, ההתאבדות הזאת עכשיו-ללא ספק טעות. רק את...בבקשה תזכרי. אולי לומדים מטעויות, ואולי מתקנים אותן. תזכרי שלמרות כל הטעות הענקית הזאת שהייתה בי, למרות הכל-- ניסיתי. ניסיתי להתמודד עם הטעות-עם עצמי. ניסיתי לתקן, אולי ניסיתי גם ללמוד. אבל יש דברים שפשוט אי אפשר!
מותר לך לכעוס. אני לא מצפה שתביני... רק אל תזרקי את הזיכרונות ממני. אל תשכחי. לא רוצה להפריע למהלך חייך-הייתי מאחלת לך חיים נפלאים אילו יכולתי. אבל-למרות זאת-- תזכרי את הטעות שניסיתי לתקן. הטעות שניסיתי ללמוד ממנה.
בבקשה....אל תשכחי. תשאירי מקום גם בשבילי. אפילו- מקום קטן, עלוב ומוזנח...אבל מקום. רק אל תשכחי.
קשה להגיד אוהבת. אבל את כבר יודעת.
לנצח, אחותי.
תגובות