אחת
שתיים
שלוש
משחקים במחבואים
עם עצמינו
מתחבאים בין העצים
בין הקירות
בין הפחדים
מאחורי המוסכמות
ומעבר לאופנה
דבקים במי שמתחבא
יותר טוב מאיתנו
ואחרי כל זה שכרינו בא
לא נימצא, לא ניראה
לעצמינו
נראה רק אחרים,
בכל מיני גדלים
בכל מיני צורות
יפים יותר (מאיתנו) וגם יפים פחות
וכולם כולם כל כך משעממים
שבא לבכות.
